Rodan

אחח אחח אחח. זה כנראה הדבר הכי יפה שראיתי ושמעתי זה זמן רב. קצת מרגיש כמו ילד עכשיו, בוהה בגיטרות של אנשים סופר-גזעיים ורוצה לנגן מהר כמוהם (ומבין שאי אפשר, לפחות לא אני). שבועות עמוסים מאוד ונורא, הכול הפוך ומגיעים לקצת כול יום עם הלשון בחוץ. מה שכן, כנראה שבשביל ימים כמו אלו יש מוזיקה. חמצן בצורה של צלילים (לשעבר: חמצן בעיגולי פלסטיק). שבוע נהדר לכולם.

]]> http://machinemusic.wordpress.com/2011/12/14/%d7%a1%d7%aa%d7%9d-%d7%a4%d7%99%d7%a6%d7%95%d7%a5-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%91%d7%91%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%aa-%d7%a1%d7%aa%d7%9d-%d7%95%d7%95%d7%90%d7%95/feed/ 2 rodan ronbent rodan http://machinemusic.wordpress.com/2011/11/26/%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%97%d7%93%d7%a9-fugazi-fugazi-fugazi/ http://machinemusic.wordpress.com/2011/11/26/%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%97%d7%93%d7%a9-fugazi-fugazi-fugazi/#comments Sat, 26 Nov 2011 15:28:15 +0000 ronbent http://machinemusic.wordpress.com/?p=1165 ]]>

ארבעת השירים מוקדשים לפרויקט ההופעות החיות של פוגזי, שעולה בימים אלה ומסמן שביב תקווה ואור בימים חשוכים וקצרים. 5 דולר לגרסה דיגיטלית של הופעה אחת מני אינסוף בארכיון החדש, שיש תקווה שרק יגדל. כתבה וראיונות קצרים עם אנשי הבשורה כאן, ולהזמין מכאן. שבוע נהדר יותר עוד יגיע.

הרבה זמן לא כתבתי פה וזו מהסיבה העיקרית שזה די מביך אותי כמה שאני שומע את המגדת' האחרון. בא לי לכתוב איזה פוסט על למה האלבום האחרון הזכיר לי למה אני אוהב מטאל/מגדת', בא לי לכתוב על כל שיר, ובא לי אפילו לעשות איזה פוסט ילדותי על כמה שמטאליקה זה פיכס. אבל, שוב, כל זה מביך מדי כרגע. התשובה שלי לסיפור הזה היא למסך (מלשון: מיסוך) את הבלוג הזה בקצת עשן של מגניבות לכאורה, בזמן שאני שוקע בעולם בן-עשרה של רוק כבד וספרי פנטזיה (כן, זה נשמע כן וזה אכן רע, אם כן מרגיש די טוב. שבוע נהדר לכל.

הרבה זמן לא כתבתי, בעיקר כי הייתי עסוק עם זה, אבל יש סיבה טובה לחזור לעניינים.

טוב, יום חגו של החנון הגיע (וכשאני אומר חנון, אני מדבר על עצמי) – אלבום חדש של מגדת'. למי שלא שם לב, וייתכן שהיו כמה כאלו, מגדת' היו אהבת נעוריי, וכמו אהבות נעורים רבות, מלאה שמחה, זעם, אהבה לגיטרות וחיבה לשיער ארוך. אבל, כמו אהבות רבות, נעורים או לא, אכזבה לא מעט. ניסתה לשכפל את עצמה, ניסתה לפתח את הצליל שלה אולי טיפה יותר מדי, ובעיקר, כן, הייתה קצת טיפשה.

ואולי מטאפורת אהבת הנעורים לא תמיד עובדת, אבל בכל מקרה מגדת' תמיד הייתה מקרה די הפכפך. בעיקר, אני חושב, מפני שראוי היה שהגל שמגדת' הייתה חלק ממנו ועזרה לעצב – ט'ראש מטאל – היה מת בערך בסביבות 1989. כמו הפאנק, כמו ההארדקור, גם הט'ראש (שלקח הרבה מאוד מהגישה ומהאסתטיקה של השניים הזקנים הללו) היה אמור להיות גיחה קצרה של זעם ואז – פוף.

למטאליקה, אולי הסקס פיסטולס של החבר'ה האלה, זה אכן קרה. משנת 1991 לערך הם הפסיקו להיות להקת ט'ראש. Slayer, לעומתם, פשוט המשיכו לעשות את אותו אלבום שהקליטו מאז 1983, ואנת'רקס פשוט התנדפו.

התשובה של מגדת' לכל זה: לא לתת לזמן לעבור. ניסיון מוזר (החל מ1992 והלאה) לשכפל את עצמה בצורה חסרת השראה, או להמציא עצמה מחדש בצורה מגוחכת. חייו של אוהב מגדת', וזה דימוי שכבר עלה פה, היו כחייו של אוהד הפועל ירושלים – יותר אהבה ותקווה ממציאות.

כל זה השתנה קלות מאז United Abominatios מ-2007, שהיה ניסיון ראשון להיות כמו פעם ועדיין קצת לשנות, והגיע, בינתיים, לשיא עם Endgame של 2009, שהיה קרוב מאוד להיות אלבום נחמד.

אז מה עם Th1rt3en (חוץ מהשם הפשוט נוראי)? מפתיע. מפתיע כי, עד כמה ששני האלבומים האחרונים היו יחסית חזרה לפורמה לא רעה, הם עדיין היו די משעממים. בחינת "ללחוץ על כפתור מה שעובד עד שייגמר האלבום". זה לא שהאלבום החדש לא לוקה בחטא הזה, הוא כן, והאובדן הגדול ביותר של מגדת' כלהקה – אירוניה – עדיין אבוד וכנראה יישאר כך, כל עוד דייב מסטיין חושב שישו הוא החבר הכי טוב שלו.

אבל הפעם החוסר הכמעט מוחלט באירוניה פחות מורגש כי המוזיקה עד כדי כך יותר טובה, ולפעמים מפתיעה. בעיקר מדהים הוא השינוי שעבר על הגיטריסט היחסית חדש Chris Broderick, שפשוט הפך לתאום-דייב מסטיין בקטע מלחיץ.

למי שלא יודע, בדרך ככל זה עבד ככה: הגיטריסט המוביל (שהוחלף כל שבוע) היה הנגן הסופר מוכשר והרגיש, עם היד הרכה והמלודיה. דייב מסטיין היה החיה המפחידה עם הסולואים הא-טונאליים וצליל גיטרה שיש (מה לעשות) רק לו, כאילו הפכו ניהליזם למכשיר נגינה.

אבל פה זה אחרת. ממש קשה להבחין מה הסולו של מי, מה שלפעמים מוריד קצת מהגיוון (שהיה סמל ההכר של הלהקה בזמן Rust in Peace), אבל מחזיר את העצבים הנהדרים של זמן Peace Sells…But Who's Buying. אני אישית אוהב יותר את Peace Sells, אז הכל טוב.

 שני השירים שנכתבו למשחקי מחשב, "Sudden Death" ו-"Never Dead" הם אולי שני הטובים באלבום (בקטע מוזר), לפחות בגזרת ה"בוא נוריד למישהו ראש עם גיטרה. ריפים אכזריים, דיוק מדהים, וכל מה שחנון מטאל רק רוצה בחיים.

עם שני שירים יש לי מערכת יחסים מאוד סבוכה כרגע. "Public Enemy No. 1" ו- "Whose Life" הם שירי רוק שנות השמונים, לא מטאל בשום צורה. וכמה השמעות הראשונות פשוט דילגתי עליהם. אבל, וזה מוזר, הם עדיין לא יוצאים לי מהראש. לא בטוח שאני גאה בילדים האלה, אבל אולי יש פה משהו.

"We the People" נושא בגאון ריף פזמון ממש לא רע, עם מילים כמעט סבירות (הישג בימינו), אבל שיר ככה ככה. על "Guns, Drugs, and Money" אני פשוט לא רוצה לדבר. העניין הוא, שמהרגע שהשיר המביך הזה נגמר, מתחיל אולי רצף השירים הטוב ביותר של הלהקה ההזויה הזו מאז הרבה מאוד שנים. הרבה.

על "Never Dead" דיברנו, שיר אדיר.

בגזרת השירים ה"קצת אחרת" יש את "New World Order", שהוא בעצם שחזור של סקיצה מימי Youthanasia (1994), אבל שיר עם ריפים מגניבים ובעיקר סאונד שלמגדת' ממש בדרך ככל אין – רוק אדיר כזה. לא יודע. עובד.

את "Fast Lane" אני אמור לשנוא, אבל אני לא. שיר על מכוניות מהירות, מאצ'יסמו בשקל וחצי, אבל שיר טוב. (אני רק לא מאמין שהוא אשכרה חורז "lane" עם "plane" ו"train", כל השאר נסלח).

"Black Swan" הוא שיר הלל לאיירון מיידן, ואני אוהב אותו. חוצמזה שהוא נשמע כמו המשך ישיר וטוב בהרבה של "Fast Lane". הרבה יותר מלודיה, אבל, וזה חשוב, ממש לא מביך. פשוט אייטיז בטירוף, אבל אני שמח על זה.

"Wrecker" הוא שיר מוזר על שנאת נשים, וגם מאוד מאוד שנות השמונים, בואך סליז גיטרות. היה אפשר לחשוב שסלאש מנגן פה. אבל זה כיף.

"Millennium of the Blind" הוא השיר הסופר דרמטי, תראו כמה אני מוכשר של האלבום, והוא עדיין שיר טוב. מבחינתי הישג מאוד לא מבוטל.

עכשיו, אם כבר דיברנו שנות השמונים ומטאל של פעם, "Deadly Nightshade" הוא פשוט תענוג. פשוט, ממכר, וכיפי. הרבה מאוד זמן לא אמרתי את זה על שיר של מגדת'. אני חושב שאני פשוט אוהב את כל השירים עם "מוות" בשם. הגיוני.

השיר הסוגר, "13", נחמד. עוד קצת איירון מיידן, עוד קצת שנות השמונים עם קצת שנות התשעים. נחמד.

סך הכל, אלבום הוא הצלחה מאוד מוזרה ומפתיעה. לא המשך ישיר של האלימות של האלבום הקודם, לא ניסיון מוזר להפוך למשהו אחר, אלא חזרה הזויה לשורשים. הזויה בעיקר כי היא מאוד מאוד מהנה. שימשיכו ככה.

אכן שבוע חדש, ועימו רצף שאפל מעט מלחמתי שנהניתי ממנו במיוחד מתישהו בשבוע הישן. תהנו:

מהו אותו שקר (שאל בניסיון להשיג מתח מעושה)? שקר כפול הוא, ושמו Ten-Nevermind. כן. מתישהו בתחילת שנות התשעים השקר נולד, וכולם ראו כי טוב. שני אלבומים צעירים, כועסים, פורצי דרך, שעשו למוזיקה הפופולרית מה שהכופתאות ממולאות הריבה של סבתי עושים לבטן שלי – טראומה.

אבל אז, השקר עוד היה חביב וחמוד. בחיי, ליטפתי אותו פעם פעמיים. הבעיה היא שככל שהשעות נוקפות והשנים עוברות, השקר תופח כמו לחם שהשתגע. והיום, היום אנחנו עומדים שלשקר לא רק שיש רגליים, אלא גם דירה באקירוב ומקום של קבע בטורי מוזיקה מובילים.

עכשיו, קטונתי מלנסות להטיל את עצמי ואת הסנשו פנשו שלי על טחנה כל כך שמנה. גם, אם כי זה לא כ"כ ברור מהשורות שבאו מקודם, לא כל כך מעניין אותי בגדול.

 המקום היחיד שלי בניסיון להזיז את השקר ברזל הזה חצי מטר אחורה הוא אלבום מופתי ומדהים, רוטט מכעס ובלבול בשם Vitalogy.

Vitalogy, בשבילי, הוא האמת, ובראש ובראשונה אמת פרטית. הוא יצא לאוויר העולם בגיל שבו מאוד רציתי שמשהו נורא כועס יצא לאוויר העולם, ואיך שהוא נפלט חטפתי אותו בשתי ידיים. ואכן, האמת הפרטית הזו היא חלק משמעותי, אם לא הכי משמעותי, באמת שלו, מה שנכון לגבי רוב רובם של האלבומים שהכנסתי לקטגוריה המוזרה הזו "אלבומים ששווים מדף".

אבל יש פה גם אמת אחרת. Vitalogy בא אחרי שני אלבומים שכמו נכתבו, הוקלטו והוגשו לתחנות הרוק הקלאסי בארה"ב, עוד לפני שהסתובבו פעם אחת תחת מחט. זה לא ש"Animal" הוא לא שיר כועס ומדהים, וגם לא ש "Rearviewmirror" הוא אחד השירים הטובים שנכתבו אי פעם, ואחד מחמשת ריפי הגיטרה שהייתי לוקח איתי לקבר.

וזה מבלי שאמרנו מילה על השקר הגדול, שהוא אלבום רגיש ומעולה. אכן שקר, אבל לא סילוף מוחלט.

ואז בא החרא הזה, סליחה על השפה. כמו חוט תייל מעמוד השידרה של אדי וודר, Vitalogy יוצא ומנענע את הנשמה. בעיקר, וזה אלמנט חשוב בכל סוג מוזיקה, במקרה ועקבתם אחרי הבלוג הזה פעם פעמיים, כי הוא פועם בסדר של לב אנושי.

רגע, אני חייב שנייה:

שמתם לב איך הוא שר את "Last Exit"? הוא שונא את זה. מרגישים את זה מכל ווריד שבולט לו מהמצח, בכל מקל תיפוף ובכל מיתר גיטרה. הם ש-ו-נ-א-י-ם את זה. מדהים ואם כבר מדברים על לב, שיר שמתחיל כמו לב ומצעקה שכמו אומרת כבר עכשיו למאזין הדביל – "זה, חביבי, לא הולך לנשק אותך לילה טוב בלילה".

ואז זה מגיע:

אם אי פעם היה ספק לגבי השורשים המשמעותיים של ההארדקור, ובפרט הסניף הקליפורני שלו (ע"ע Black Flag) על מה שמישהו פעם כינה גראנג' (ע"ע Mudhoney), אז הנה, בבקשה. שיר קצר ומעצבן כמו ששירים צריכים להיות.

ואז, מגיעים לשני השירים אולי הטובים ביותר שהלקה הצעירה והנחמדה הזו הקליטה מעולם ומעולם. אני לא יודע מה מעולם ומעולם אומר, אבל יאללה. שילוב מושלם, גם ב"Not for You" וגם ב"Tremor Christ" המנפץ לבבות בין כוח מלוכלך, רגש, ונמשנה. אוי, מספיק נשמה כדי לשרוף יער על יושביו.

http://www.youtube.com/watch?v=8z7eZGRlKd0

עכשיו, "Nothingman", יחד עם, כן, "Better Man" הם כאילו השירים שאפשר להתמזמז איתם. זה לא  אומר שהם לא טובים, או לא כנים, או, תכלס, לא יפים, אלא רק שהם מאכזבים בקונטקטס של ההרס העצמי המדהים של שאר האלבום. הם עדיין יותר טובים מרוב השירים שיש, אבל מה לעשות. חוצמזה שתכף יש "Whipping" אז מה אני עושה מדבר פה:

אוי ויי. כמה שזה טוב לעור הפנים. "Don't need a helmet, got a hard hard head". אוי אוי אוי.

ואז בא "Curdoroy" (אחרי גיחת מוזרות נפלאה בשם "Pry to"), שהוא השיר ש"Nothingman"  היה יכול להיות. שיר נוגה של נווד חרא עם חיים הפוכים, עם שחור לבן במצלמה וכאב כמו זכוכיות שבורות. אני לא שונא שקט, אני אוהב שקט, אני רק רוצה לשמוע בני אדם שהם שקטים, וקורדורוי הוא שיר של בני אדם:

האלבום, כמובן, מפוצץ ברגעי הזיה מדהימים וקורעים מצחוק, כמו "Bugs" הפאראנואידי, שנותן, יותר כמעט מכל שיר אחר של פרק ג'אם, מבט לתוך הראש המטורף של הלהקה שאולי יותר מכל חברותיה מסיאטל הואשמה ב"רגילות". זה, חביבי, לא רגיל.

ולבסוף, גולת הכותרת, הסיטרא אחרא, הדובדבן בבוץ: "Satan's Bed" ו "Immortality", שירים (די, נמאס כבר לכתוב את זה!!!) שעשו לי את החיים. אין הרבה מה לעשות עם זה, או להגיד על זה. תהנו:

ב-"Vitalogy" פרל ג'אם הוציאו את כל מה שהיה להם. האלבום הראשון הוציא קצת, האלבום השני דגדג, אבל פה הסכר נפרץ ושוטף את כל הארץ. אני מדמיין אותם, יושבים באולפן בסוף ההקלטות, כמו צימוקים של בני אדם עם גיטרות ותופים, בלי טיפת מים או נשמה בגוף. זו אולי הסיבה שהם לא ממש הצליחו להתאושש מהאלבום הזה, אבל יהיה המקרה כפי שיהיה – רק ככה עושים מוזיקה.

Blackstar, הלוא הוא הצמד טאליב קוולי ומוס דף (שמעכשיו לא נקרא מוס דף יותר, אבל לא ממש מזיז לי. הוא מוס דף), הוציאו ב-1998 אלבום שהוא כנראה מאלבומי המופת הגדולים של ההיפ הופ. בטח של ה-15 שנה האחרונות, וכנראה אחד הטובים אי פעם. אז יצא, נהננו, ואז הם נעלמו כל אחד לקריירה שלו. בנפרד, שניהם היו גדולים , עם לפחות אלבום מעולה אחד לכל אחד (מוס דף – Black on Both Sides; טאליב קוולי – Kwelity). אבל גם בגדולתם הפרטית לא התקרבו לגדולתם המשותפת.

כל זה בכדי לספר שיש רשרושי חזרה. לא ברור אם כדי להקליט דברים חדשים, אבל ביחד זה גם משהו. הם הופיעו אתמול בלילה בתכנית המעולה של סטיבן קולברט, והופיעו עם שיר שלא פורסם עד כה. פשוט קסם אלה. והנה תזכורת למה:

הבא בתור. יצאתי מהעבודה אחרי יום עמוס ומלא רעש לבן. המוח שלי היה פיתה. הייתי צריך משהו שיפתח לי את הטונה (הכל מטאפורות חרא, ידוע). והנה זה בא. להקה הזויה מדנמרק,Iceage  שמה, עם אלבום בכורה שיצא השנה בשם New Brigade. פשוט מעולה.

ו..הלאה. עוד להקה מדהימה מבית היוצר הבלתי נפסק של ברוקלין (ע"ע Extra Life ו-Woods). מוזרות נהדרת, מילים ישר מהריאות. נהדר. אלבום בכורה, שוב, שיצא השנה ועושה רושם שאדיר.

הסיום שייך לנערותי. לאהוב את מגדת', כפי שכבר טענתי פה בעבר אני חושב, זה קצת כמו להיות אוהד של הפועל ירושלים. הרבה אהבה, הרבה תקווה, מעט מאוד ציפיות. אז ששמעתי שיוצא אלבום חדש, ולמרות, ואולי בגלל, שאלבומם האחרון Endgame היה הרבה פחות מסריח ממה שהתרגלתי, הורדתי חזק מאוד ציפיות. יצא שיר ראשון, ו…אה. לא משהו. יצא שיר שני – והרבה יותר טוב. בטוח הרבה יותר טוב ממה שחשבתי או ציפיתי. אשכרה מטאל של פעם, עם דרמה צ'יזית והכל.

 צום קל למי שצם, ואכילה נעימה למי שלא. ביי.

http://www.colbertnation.com/the-colbert-report-videos/399067/october-05-2011/black-star—-fix-up-?xrs=share_copy

]]> http://machinemusic.wordpress.com/2011/09/28/%d7%90%d7%a8%d7%91%d7%a2%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%a9%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%94-%d7%9c%d7%96%d7%a0%d7%91-%d7%90%d7%91%d7%9c-%d7%a9/feed/ 0 jew ronbent http://machinemusic.wordpress.com/2011/09/22/%d7%a1%d7%aa%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%a4%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%a8%d7%a1%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%94/ http://machinemusic.wordpress.com/2011/09/22/%d7%a1%d7%aa%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%a4%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%9c%d7%aa-%d7%a8%d7%a1%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%a1%d7%99%d7%91%d7%94/#comments Thu, 22 Sep 2011 15:54:52 +0000 ronbent http://machinemusic.wordpress.com/?p=1111 ]]>

הכותרת אומרת הכל. ולעסק:

שבוע שאך התחיל, בתקופה מעט מעצבנת. דפוק שיוצא ככה שמוזיקה לפעמים מתפקדת בתור החבר שמתקשרים אליו רק שמעפן, אבל לפעמים זה ככה קורה. בכל מקרה, רק השיר הראשון מבין הארבעה השבוע יספק את השחרור הרצוי, כששלושת האחרים יספקו אולי הצצה לתוך מה שבאמת קורה לי עם מוזיקה בזמן האחרון. אז יאללה.

אהבתי מוזיקה תמיד אני חושב. חיבור הזוי בין רמקול לגזע המוח שלי. הרגשתי את זה ישר, ואני עדיין מרגיש את זה. אבל החיבור הראשון המשמעותי ביותר היה עם כעס. כן, גם אני הייתי בן 14 מתישהו. אז נפלה לה ההזדמנות שכמה מאדריכלי הכעס העיקריים של חיי הצעירים נתקבצו להם יחדיו לבמה אי שם בניכר כדי להעיף כמה ראשים. יש לנו פה קצת פיל אנסלמו (Pantera), קצת שלישיית בננטה-איאן-בלו (Anthrax), טיפה'לה דיוויד אלפסון (Megadeth) ועוד קמצוץ מייק פורטנוי (Dream Theater). רעש דוחה ונהדר.

אוקיי. עכשיו שעברנו את העניין הזה, יש לנו את ה-Mountain Goats. לא שמעתי ממש את הלהקה הזו (שפת בלוג ל"בחיים שלי לא שמעתי עליהם אבל אני מנסה לשמור על טיפה של כבוד"), אבל ההופעה שלהם בלולפלוזה הייתה די טובה, מה שגרם לי לצאת לעולם (אימיול) ולהוריד את האלבום האחרון החדש שלהם. מוזיקה פשוטה ויפהפיה, מילים וגישה מהחלל החיצון. נוצר בשמיים בשבילי.

להקה שכבר הזוכרה כאן פה ושם הם Dom, סוג של הבלחה היפסטרית בעולם המוזיקה שלי. את האמת, אין לי מושג למה אני אוהב את הלהקה הזו. לפעמים זה הראה כמו מאה אחוז סגנון ואפס תוכן, אבל, ואני לא ממש יודע למה, אני מאמין להם. זה "Damn" מהאי פי החדש שלהם Family of Love. תנסו.

אסיים במשהו קצת חדש בשבילי, לא יודע עדיין מה חושב עליו. אחת ההופעות שמסתבר שפספסתי בלולפלוזה, אבל נראה כמו משהו אולי מבטיח. יאללה, טנטטיביות זה גם משהו. לאיש קוראים City and Colour, אבל בעצם קוראים לו דאלאס גרין, מי שהיה הסולן של Alexonfire. שבוע מעולה ויותר טוב לכולם.