חי ביוטיוב // The Sex Pistols – San Francisco, 1978

הבחור בכניסה הזכיר לי שומר של מחנות השמדה מהתמונות. עד שהוא העיף מבט לכיוון שלי. זה וים הגופות עטויות העור והקרחות שדחפו הכל, כולל אותי, כדי להכנס, היו כנראה ההקדמה המתאימה לערב ההזוי הזה.

God Save the Queen

הפיסטולס פתחו בלהיט הגדול שלהם. אני כבר לא בגיל של להידחף והלעיף דברים על הבמה, וכנראה שכדי לסבול הופעה שלמה של הפיסטולס זה מה שצריך לקרות. ג'ון ליידון בקושי מתקשר עם הקהל, ושהוא כן אז זה מסתכם במבטי בוז פוזלים. הבעיות הטכניות של סטיב ג'ונס לא ממש עוזרת גם.

שמישהו יוריד לסיד את הבס! זה מפוצץ את האוזניים!

I wanna be me

מר רוטן קצת יותר נכנס לעניינים. הבירה יקרה, התור לשירותים ארוך. בחור עם מעיל עור וחולצה לבנה שעומד ממולי בתור מתחיל להתווכח עם איזה מוהיקן סגול שחתך בתור. עכשיו זה קרב אגרופים על הרצפה, ואני מנצל את ההזדמנות להשתין בשירותי הנשים.

חזרתי.

מעצבן שסטיב ג'ונס לא יכול לעבור חלק משיר לשיר. כל הזמן הטרטור הזה של כיווני גיטרה. לא נראה שג'וני יותר מדי מרוצה מזה גם. הנה, מצאנו חסרון לפאנק – אף אחד לא יודע לכוון.

נכנסים בבום לSeventeen. הלהקה קצת מפוזרת. רוטן זורק מאסות של בוז ואנרגיה על הבמה, אבל לא נראה שג'ונס וסיד יודעים מה כל אחד עושה. "I'm a lazy sod" – פתאום המשפט הזה נראה מאוד נכון.

ג'וני יודע שמשהו לא דופק. והוא צודק.

New York.

אדיוט לידי מעיף מקל או משהו ופוגע במצילה של פול קוק. החברים שלו צוחקים, ואני עובר מקום. זה לא בשבילי החרא הזה. השיר ממשיך לא רע, האנרגיה בקהל סבירה. ג'וני מעיר על כל הדברים שמעיפים עליהם. נראה רק שחצי אכפת לו.

נכנסים לE.M.I.-, ונראה שרוטן נדלק קצת מהאינטראקציה עם הקהל. השיר נגמר וג'וני עוד מתלונן על האינתיפאדה שעושים לו. ב- Belsen was a Gas רואים שכל העצבים רק מוסיפים ומוסיפים, וגם הלהקה מתחילה לנגן יותר ויותר ביחד. חוץ מהבס של סיד. שמישהו ינתק אותו.

עוברים ישר ל-Bodies וההופעה מתחילה קצת לצבור תאוצה, וגם קולות הגיבוי המפוקפקים של ג'ונס לא ממש מקלקלים. הבס של סיד לא נשמע כ"כ רע שהוא לבד עם רוטן בסוף השיר. קצת אהבה מהקהל, סוף סוף מגיע להם.

Holiday in the Sun.

ושוב ג'ונס מכוון בלי סוף. נכנסים לשיר והמקום משתגע. משהו קורה לאורך השיר אבל, ונראה שלבחורים קצת נגמרת האנרגיה. בסוף הצלילים האחרונים פשוט נשמטים על הבמה. ריח של זיעה בכל מקום, בטח גם ממני, ואין לאן לברוח. מישהו פוגע הפעם בראש של רוטן ולא עושה רושם שזה ממש מזיז לו.

סטיב ג'ונס בשלו, ובנתיים החלטתי להתחיל פה עם הבחורה מאחורי הבר. מבט קר אחד הספיק לי כדי לגלות שהשיער הבלונדיני שלה קרוב אלי בערך כמו היכולת המוזיקלית של סיד וישס. לפחות לא הפסדתי כלום. רגע, התחילו לנגן את Liars. חוזר לזיעה. ביצוע, כבר ראיתי אותם קורעים את השיר הזה יותר. וכאילו כדי להסכים איתי, עוברים ל-No Feeling. אחר 15 כיווני בס וגיטרה כמובן.

לידון מתלונן על המוניטורים איך שאני מעיז חזרה לבר, ואז עם Problems  טס לשורה הראשונה, אחר כמה אגרופים לראש, ברך אחת לביצים ויריקה מאיש עם ראש אבטיח מקועקע. השיר נהדר, ולא בטוח שבגלל הלהקה. השיר, כמו כל השאר שבאו לפניו, נגמר בחוסר חשק מופגן של הלהקה, במיוחד של רוטן, ואני חוזר לזקנים (יחסית) שעומדים מאחורה.

אחחח!! הפתיחה הכי טובה בעולם. את זה אפילו הם לא יוכלו להרוס. Pretty Vacant. טעות שלי, כמעט הרסו. השיר נגמר רופס, אבל לידון גאון. שואל את הקהל: "tell us what it's like to have bad taste?". חבל שלשיר כבר לא בא לו.

נכניסים לAnarchy, ולא נראה שללידון כבר אכפת בכלל. או יושב, או מסניף בגד שזרקו עליו, או בקושי עומד.

החבר'ה יורדים מהבמה, ואני שוקל לעוף החוצה לפני הפקקים הביתה. אומרים שיש הדרן, ופול חזר. מה עכשיו? עכשיו כולם חוזרים. תיפוף לא מוכר. אה! לידון אומר שזה No Fun. אני מניח שהוא מתכוון להופעה עצמה, אבל גם לשיר של הסטוג'ס שהם מנגנים עכשיו. ג'ון משתגע לרגע, נראה יותר כמו יאוש מאשר להט.

הם מורחים את הביצוע, דבר שאולי הסטוג'ס יכולים לעשות, אבל לא אלו. נשמע עייף ומתוח וטיפשי. אני מתחיל לזוז ליציאה שנשמע שמתחילים לסיים. איך שאני עובר את הדלת שאני שומע:

"ever get the feeling you're being cheated"

התשובה: כן.

מודעות פרסומת