אלבומים ששווים מדף // At the Drive-In – Relationship of Command

שחשבתי על האלבום הבא שארצה לכתוב עליו, משהו שמרגיש לי כמו משהו שלם, ששומעים משיר ראשון ועד אחרון, אז Relationship of Command נשמע כמו בחירה הגיונית.

 זכרתי (ואני אומר זכרתי כי לא שמעתי אותו די מזמן) פרץ אדיר של אנרגיה וגיטרות מיללות ובעיקר: פרץ אדיר של אנרגיה. ואז קרה משהו מוזר.

 שמעתי את השיר הראשון, Arcarsanal, שוב, בפעם הראשונה בדי הרבה זמן, וכאילו הבנתי מה חשבתי לעצמי שבחרתי באלבום הזה, אבל גם קצת לא הבנתי. ההפקה פתאום נשמעה לי דקיקה עד שקופה, המשחקים עם הטונים הצורמים של הגיטרות נשמעו צורמים, ולא אלימים או כוחניים.

המשכתי עם Pattern Against User ו One Armed Scissor, השירים שגם זכרתי אותם כאלה שאהבתי במיוחד, ו… נחמד. לא הרבה יותר. סך הכול העסק די מאכזב. ניסיתי לזכור למה האלבום הזה היה כל כך חשוב לי.

כשהוא יצא, ב2000, הייתי באמצע השירות הצבאי שלי, אני חושב שבדיוק עברתי גם ליחידה המבצעית שלי בעזה, ואני די זוכר את עצמי משתולל עם הדיסק הזה במזדה של אמא שלי בפול ווליום והרבה מכות להגה.

 אז ככה, כשהאלבום הגיע לSleepwalk Capsules ול Invalid Litter Dept, יותר בגלל הזיכרונות, התחלתי למצוא את עצמי יותר ויותר מרגיש את השירים. במיוחד Invalid. אולי יש משהו בפתיחה הכאילו שקטה שלו, עם הידיעה שסדריק עוד שניה צורח כאילו הולכים לגנוב לו את המיקרופון, שזה אני זוכר היה הדימוי שהשתמשתי בו אז, שיותר מתאים למי שאני היום.

את Mannequin Republic, שלא בטוח שהכי אהבתי שהייתי חייל חרמן/עייף/רוצה לפרוק מתחים, אני פתאום אוהב הרבה יותר מהשירים הפותחים. מרגיש יותר פאנקי (P) וקצת פחות צרחתי. וככה גם עם Enfilade , שאמנם אהבתי, אבל עכשיו, הקטע הזה שקורה אחרי הבתים החצי אלקטרוניים…הפזמון הזה כל כך יפה וחזק שזה שובר את הלב. הייתי שובר איזה מסך מחשב.

 Quarantined …כ"כ יפה. שקט, איטי, אבל דוחף רגש לתוך הגרון עם שופל של גיטרות והקול הזה של סדריק זבלה….

ושוב אני בן 19 (אלוהים ישמור את כולנו). ושוב הצלילים פוגעים, אבל אחרת. אז אולי האלבומים האלו הם לווא דווקא אלו שיישארו שווים מדף לנצח באותה הצורה. אולי חלקם משתנים איתנו, קצת מזכירים לנו מה כאב או היה טוב בעבר, ואיך הדברים שאהבנו פעם יכולים להיות רלוונטיים מבלי להיות זהים למה שהיה פעם.

Advertisements