חי ביוטיוב // Pearl Jam – Tower Records, Maryland, 1991

ולחשוב שבאתי רק כדי לאסוף את הדיסק החדש של Tribe Called Quest. פתאום אני רואה מולי כמה מגברים משומשים, ומה שנראה כמו כמה בחורים משומשים, בגדים מרופטים ושיער ארוך. לאחד מהם אפילו יש בנדנה. בנדנות זה כל כך 1989. אבל שיהיה.

הציפיות שלי לא היו גבוהות. הופעות כאלו בחנויות תקליטים, זה רעיון נחמד שנראה שאף פעם ממש לא עובד. הלהקות צעירות ולא מוכנות, או זקנות ופתטיות, והתור לקופה כמו הפקקים בצומת אכדיה. אבל מכיוון שגם ככה רוב החנות שותקה, החלטתי לוותר על Q Tip לרגע קט ולשמוע על מה הבחור המבולבל מקשקש שם ברקע. משהו על קעקועים ופתאום השם ברנד קינג עולה כמו נפט מבאר.

אולי גדול שחקני הניקס בעשור הזה, עם פייד אווי שכולו קסם ומגע של מכשף. אולי החבר'ה האלה לא כאלה מטומטמים.

מאחורה שלט גדול ועליו באותיות אדומות Pearl Jam. אין לי מושג מה זה אומר, אבל כדורסל שוב עולה ואני משלב זרועות סביב הדיסק החדש שלי מחכה. מתחילים שיר ראשון.

מיקרופון נופל בשיר הראשון שווה גיטרה לא מכוונת במערכה האחרונה, אבל הקול של הבחורצ'יק הזה מחזיק גם בלי השטויות  האלה. רק חבל על ישיבת החרבון. What's clean is pure, but hey I'm white on the outside. שוב, לא לגמרי יודע מה זה אומר, אבל המיתרים האלה, הגרון הזה, על רקע השקט המתוח של הגיטרות והתופים החלושים. איך הם אמרו שקוראים להם?

מוותר על המיקרופון לגמרי, מה שהגיוני במקום כל כך קטן. אבל עדיין נשמע כאילו יש לו מיקרופון בגרון. אולי מגפון. הקהל מריע, ואיזה בחורה לידי אומר שהוא חמוד באמריקאית. וואלה חמוד.

חוזר למיקרופון, והקול שלו כמו מציף את החדר. קצב טוב יש לשיר הזה, ניחוח כמו בלוזי כזה. רק, מה נסגר עם הבנדנה…. שיהיה.

And twisted thoughts that spin, round my head….I'm spinning. הנונסנס הזה שלהם מתחיל להשפיע לי על המוח. כאילו אני מבין מה הם אומרים, אבל הם לא אומרים שומדבר. מוזר. הצורה שהוא מביט בתקרה שהוא שר… יש לי הרגשה לגבי החבר'ה האלה.

הפעם גם אני מוחא כף קטנה, והדיסק כמעט נופל לי על הרצפה. חבל שאין פה בירה. פאקינג מרילנד.

מדברים על שירים שרוצים או לא רוצים לנגן, מסתבר שיש כבר כמה ששמעו עליהם. יש הופעה בערב, אולי אני אלך. ריף כניסה. נשמע טוב, וכמה חברים נשמעים מתלהבים במיוחד.

I can't see, I just stare. אשכרה, חבריקו. סוף סוף גם הלהקה מתחילה לזוז, ורואים שגם מהכיוון הזה לא חסר. הגיבובים של מקודם, פתאום כולם ביחד. והקול שלו. מה זה?!? כמעט הרג את עצמו עם המיקרופון. אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בזמן האחרון. איפה ה P פה? אולי אני אתן להם צ'אנס…

ממלמל מילים של שיר. בחורה יפה לידי לוחשת לזו שלידה (פחות יפה) שזה שיר שקוראים Saying No או משו כזה. אני אומר לה שאני מת עליו ואולי אפשר את המספר שלה, והיא אומרת לא. מה נגיד עכשיו?

הגיטריסט נכנס לריף של Smells Like Teen Spirit!!. עכשיו הוא מדבר את השפה שלי! קורט קוביין הוא רב-גבר שלעולם לא יתאבד. בחיים לא, במיוחד לא אחרי דיסק שסטיב אלביני יפיק לו. מה פתאום. גבר!

Would you hit me ooooooooohhhhhhhhhhhhhhh. איזה צינורות יש לו לבחור. והלהקה בוערת, כולם ביחד. מקווה שלשיר הזה יש גרסה חשמלית גם! וואו. השיר לאט לאט מתחיל לבעבע עם הגרון המופלא הזה.

עכשיו הוא עומד על התופים, ואני חושב על איך כל פעם שאני ארים את הגיטרה שלי מגיל 15 ועד בכלל הדבר הראשון שאני אעשה זה לנגן שיר של הלהקה הזאת. שאני אעמוד בגיל 24 באמצע שומקום אינדיאנה ואזיל דמעה עם Black, ושהחיים שלי יהיו שזורים במיתרים של האיש הזה, של הלהקה הזו – כמו לעוף בלי כנפיים ובלי לדעת למה.

ואז אני יוצא מזה, השיר נגמר ואני נדחף לכיוון הקופה. אולי אני לא אקנה את הדיסק שלהם היום. אולי כן.

Advertisements