אלבומים ששווים מדף // Megadeth – Peace Sells…But Who's Buying

Peace Sells, שיצא אי שם ב1986, הוא הדוגמא המובהקת ביותר לטראש (thrash) מטאל מהסוג המוצלח ביותר: זה שצחק על עצמו בזמן שיבעט לאיזה בחור בראש. אולי תגידו שזו הגזמה, אבל  עדיין הגזמה יחסית מדויקת. כדי להבין למה, צריך להבין מי ומה זה כל הטראש הזה.

בגדול, טראש מטאל היה הבן הממזר של אבות רבים ואם אחת. הבסיס היה להקות ה NWOBHM בשילוב עם רטרו בלאק סאבאת'י, רק בתוספת תבלין חריף ומיוחד: מהר. מהר, יותר מהר, הכי מהר, וגם המון המון ג'ינסים.

עכשיו, על ה"יותר מהר" הזה אפשר להסתכל, כמו כל דבר בחיים, מהרבה כיוונים:

  1. מהר יותר טוב מלאט – קשה להתווכח עם טיעון מנצח כל כך, נבוב ככל שהיה.
  2. מהר זו הערה אסתטית  – שהולכת יחד עם תשומת לב פחותה, שלא לומר פחות אנאלית, למורכבות.
  3. מהר כאמירה פוליטית אנטי ממסדית – או במילים אחרות – פאנק.
  4. מהר זה לאנשים שלא יודעים לנגן ורוצים לעבור מהר מאקורד לאקורד כדי שלא ישימו לב (ע"ע סעיפים 3 ו-4).

בשביל חלק מהלהקות, אם כך, מהר היה דרך להדגיש את התיאטרליות המוגזמת גם ככה של חלק מההשראות הנ"ל, תוך יצירת מפלצות מאך-3 כדוגמת  Slayer. במקרים אחרים, מהר היה דרך ליצור שירים שהם גם מורכבים מאוד וגם דופקים ת'ראש, כמו Metallica  בקטעים יותר מוצלחים שלה, או Testament.

אבל היו גם זן אחר של להקות, כאלה שהמהר שלהן בא מדחף פנימי עמוק לחרבן לכולם את הצורה וגם קצת להשתין להם על הראש. משמע: אמירה פוליטית, אבל בכיף. להקות כמו Anthrax וגם קצת Overkill, לבשו סניקרס, טי שרט ושרפו מגברים ואוזניים. כנראה שזה קטע ניו יורקי.

וזו בדיוק הסיבה שPeace Sells מסמל, אולי יותר מכל אלבום אחר, את הטוב ביותר שבכל התקופה. בגלל שהוא לא מגביל את עצמו לאף אחד מהקטגוריות הנ"ל. הוא הכול (ואגב, לאחר שמיעות חוזרות ונשנות בכמה חודשים האחרונים – הוא עדיין הכול): גם פוליטי, גם לא רציני מדי, גם מורכב, גם פשוט, גם ישר ולעניין, וגם מקושקש לגמרי, בקיצור נמרץ: חתיכת פלדה מטונפת ומושלמת.

רציתם קלישאות מטאל נוראיות על השטן ומיני כישוף? לכו על "The Conjuring" או "Last Rites". רציתם שיר עם מה שנראה כמו עשרות חלקים, שקטים, פחות שקטים, צורחים, אבל שמרגיש כמו שיר של 2 דקות, ושבכלל מדבר על רוצח סדרתי? וואלק, יש: "Good Morning/Black Friday".

אבל השירים שהופכים את האלבום הזה מעוד מזכרת מפעם למשהו באמת נדיר הם שירים שמשלבים את הכול: "Peace Sells", שקטע הבס שפותח אותו כבר מזמן בפנתיאון המוזיקלי הכללי,והצעקה שהוא משחרר נגד תרבות מיינסטרים במוות מוחי, נשמע רלוונטי (כן, אלבום מטאל רלוונטי. גם אני הופתעתי) כאילו נכתב לפני חמש דקות; הריפים של "Wake Up Dead" עדיין מתיכים גיטרות ברדיוס קילומטרים, וכל זה עם נושא יחסית קליל.

והשיר שפחות או יותר מבטן את זכותו של אחד דייב מסטיין להיחשב גאון, למרות שהסבירות היותר גדולה היא שהוא די אידיוט, הוא הקאבר המדהים שעושים חבורת הפרחחים האלה ל"I Ain't Superstitious" של ווילי דיקסון האחד והיחיד. בתנועת אומן אחת, מצליחה Megadeth להיות עכשווית, קשורה לשורשים, מצחיקה, רצינית עד מוות וכבדה כמו קיר בטון, מבלי לחסום את מיתר E הנמוך במשך כל השיר (ע"ע מטאליקה בשנות התשעים).

ובקיצור: בעיטה חופשית לפנים בזמן שקוראים טולסטוי, לובשים מעיל עור עם חולצת ראמונס ורואים חדשות.

שמיעת חובה.

מודעות פרסומת