חי ביוטיוב // Fugazi – Louisville, 2002

לא תכננתי ללכת להופעה היום. אולי לא בדיוק רציתי, אבל לא היה לי מספיק אנרגיה לחשוב על זה, לקום מהספה, לכבות את הטלוויזיה, להאכיל את הסוסים (פשוט שאני בקנטאקי. זה מה שעושים בקנטאקי, לא? מאכילים סוסים?), לכבות את האור, לצאת לרכב, וכו'. לא היה כוח. אבל הטלפון צלצל ש-ע-ה. ולמרות למרות שכבר נתתי את הסימן המוסכם והידוע של "שישה-צלצולים-לא-עניתי-אז-או-שאני-מחרבן-או-שתעזבו-אותי-בשקט" וכלום. ממשך וממשיך, מטרטר כמו טרטרן. קמתי בעצבים, הרגשתי את הכאב בברך הימנית שלי דופק לי על הדלת בראש, העפתי את השקית דוריטוס ממני, אגב בעיטה לא מכוונת לספי ששכבה ליד הספה, והרמתי את הטלפון.

והנה אני כאן עכשיו. מחכה ביציע ליד מה שנראה כמו כיתת המדעים בתיכון שלי רק בהכפלה אינסופית, כמו שעושים בסרטים מצויירים שלצייר אין זין לצייר מיליון אנשים שונים, אז הוא משכפל את אותם עשרה. ילד מוזר עם שיער ארוך ומשקפיים יושב במושב שליד המושב שאני אמור לשמור. הוא מחטט באף עם אצבע שמנמנה, ומדי פעם מעיף את התוצר בין הרגליים שלי.

אני מסתכל על השעון שלי. עוד רגע ההופעה מתחילה ואני עוד מחכה. ידעתי שידפקו לי ברז. ברחבה מתחת ליציע ראיתי כמה מעילי עור וגם מוהיקן אחד, אבל בעיקר עוד ילדי כיתת מדעים. מעניין אם גם אני נראה ככה.

האורות עולים ומתחיל השיר הראשון. אני מסתכל על השעון, והילד לידי מגביר את קצב חיטוט האף, במה שנראה כסימן של התרגשות. זה "Target." כולם מוחאים כפיים ביחד כמו איזה שרה'לה שרון, ואני מסתכל על השעון. איאן מק'אי מקפץ כמו קופיף, ופיצ'יוטו מנשנש את המיקרופון.

הייתי בטוח שמישהו קרא את השם שלי אז קמתי מהר והסתובבתי. אף אחד לא שם, חוץ מילדת כיתת מדעים וחבר שלה מנסים להתנשק. כמו תאונת משאיות. אני חוזר לשבת והילד לידי ממש כבר נובר שם. אין לי כוח. הפידבק של סוף השיר נשאר תלוי כמו גרב רטובה. עוברים ל"Exit Only".

חולה על הפעמון הזה שיש לקאנטי בצד של המערכת. איזה נמר הלאלי הזה. הלהקה מתחילה את ההתפתלויות הנחשיות שלהן כבר בשיר השני, ואני כבר וויתרתי. אני מניח את השקית דוריטוס שקניתי במיוחד על הכיסא ביני לבין דני נברני ומתרומם לראות יותר טוב. נכנסים חזק ל "Place Position".

כשפיצ'יוטו שר שירים רצופים, הכל נשמע לי אותו דבר, אבל הרגליים זזות אז אין מה להתלונן. ראיתי פצפוץ נזלת עף לי על הדוריטוס-שומר-מקום, אני דופק מבט כאילו נזעם בילדון ומנער את הדוריטוס בהפגנתיות. זה יראה לו מה זה. אני מוחא כפיים עם כולם. מתחיל "Closed Captioned", או בשמו האחר – סיבה להתאהב בלהקה.

סוף סוף מק'אי משחרר קצת. אני כמעט שוכח להתסכל באובססיביות בדלות כניסה ליציע, ועל השעון. יש שני מתופפים. נראה כיף. ילדה באה ומתיישבת בכסא בצד השני שלי. הרגל שלה נוגעת בטעות בשלי ואני נלחץ. מרים את הדוריטוס בעצבים ומרשרש עם האריזה. קצת זיעה מתחת לגבות. מישהו מתקדם לכיווני, אני מחזיר את הדוריטוס למקום. אולי עכשיו? מסתכל על השעון, מכין נאום, אבל לא. הילדה הולכת. יצאתי אפס? לא ברור. מתחיל "Arpeggiator".

מעניין אם זה היה רעיון של קאנטי כל העסק הזה של מתופף נוסף. זה נחמד, אבל זה מרגיש כמו סוג הרעיונות שגיטריסט חושב עליו. "הא הא, תן לקוף חבר!". בכל מקרה, הוא לא נראה סובל. הלהקה נשמעת חזק וטוב ואני מתחיל לשקול לוותר על כל עניין המקום ולרדת לרחבה. כמה טמבלים אומרים לי שאני מסתיר להם, מה שרק מגביר את התחושה שמה שזה יהיה שלא חשבתי שילך לי היום, לא יילך. אני זז קצת ימינה ורואה את כולם מצטופפים ליד הבמה. אחד שם עם רסטות בלונדיניות נראהכ כאילו הוא נהנה. שיר נגמר חזק! טוב! מתחיל "The Kill". אולי אחד השירים היפים ביקום. שוב לוטש עיניים ברחבה.

אהבתי את זה שהביאו את לאלי לשיר, ושפיצ'יוטו חוזר אחורה לאיפה שלאלי שעמד קודם. מחווה יפה. עכשיו אני חושב שזה אולי בגלל ששם יש סטנד למיקרופון. לא נורא. עדיין נחמד. השיר הזה מהפנט. לרגע שכחתי מהשעון. אוי אוי אוי !!! מתחיל "Epic Problem"! אולי עכשיו אני ארד לרחבה. בטח שם יש פחות נזלת.

כל הלהקה רועמת ביחד, מק'אי הופך לחיה ופתאום ברור למה הנרי רולינס הומו אדיר. כמו פלדה מחושלת האיש הקטן הזה. המתופפים נראים כמו בלט מים של כעס ומכות. איזה יופי. איזה שיר. אולי המתופף השני זה הבושר הזה שמקבל קרדיט בArgument. שיהיה. השיר רק מחמיר ומחמיר. אלה למטה נראים ממש נהנים. וואלק איזה סיום. נכנסים ל"Oh". עוד שיר כביר.

מחזיר את הדוריטוס לידיים. מכניס את השעון לכיס. אין לי כבר כוח לשטויות האלו. יבואו, יבואו. לא יבואו, לא יבואו. פותח את השקית ברגע של ייאוש קל, והעיניים של המחטט ננעצות בי, כאילו הוא גם מבין את גודל הרגע והמעשה. אין מצב שהוא מקבל אפילו אחד. שישטוף ידיים או משהו. הרעש אלוהי והטעם חליפניו. כי אני בקנטאקי, ביטש! נכנסים חזק חזק ל"Bed for Scraping". אוי ויי.

צועקים צועקים, אבל הבס עושה פה הכל. סתם, לא הכל. אבל אם אני הייתי הוא היו נופלות לי הידיים. ויש מצב שפיצ'יוטו גאון, מה זה הריף הזה בגשר??! יא באיי. לא שמק'אי פה  פראייר. אני מתחיל פוגו קטן עם עצמי, והמחטט לידי נראה מפוחד. אני מפסיק. מכריזים על "Life and Limb", רק השיר האהוב ביותר עליי בכל הזמנים. לרדת?

לא יודע. לא יודע. לא יודע. מסתכל למטה והכל נראה ידידותי וחי, אנשים נוגעים אחד בשני ואפילו יש רסטות בלונדיניות אחחחחח…איזה פזמון. אני מחכה לקטע עם המחיאות כפיים. הנה זה היה. אולי חבל שלא ירדתי. אני מתיישב לפני השיר עוד נגמר, אולי כדי לא. מנשנש קצת דוריטוס. צריך מים. מתחיל "Recap Modotti". מרגיש כמו החמצה.

מוציא שוב את השעון מהכיס, ועונד אותו על היד שכנראה הייתה קצת צמאה לזמן. נשען אחורה. חושב להתרומם כדי לתצפת על הפתחים שוב, אבל אפילו לי זה נראה כבר מיותר. הילדוד לידי מבסוט עד השמיים. עכשיו אני שם לב שהוא פה עם חבר'ה. בטח הם ביחד מהתיכון. אולי לא מבינים מה עדיים עושים ביחד, אבל לא מדמיינים את החיים אחרת. בטח עלה לו המספר במשקפיים מאוד מאז שהוא החליף בפעם האחרונה. אני קם כדי לשמוע את ההתחלה של "Cashout".

כרגע, אני צריך שאיאן מק'אי יסתום את הג'ורה. יופי. איזה שיר… השקית כבר חצי ריקה, ואני שוב נותן לבס ללוות את המבטים שלי לכיוון הקהל למטה. טוקינג אבאוט פרוסס, אנד דיסמיסל… נחמד לראות מישהו מתחרע על המרקאס בהופעה של פוגזי. חה. חיוך קטן ואני מתיישב חזרה עייף. Everybody wants somewhere. אשכרה גבר גבר. פתאום מתחיל "Styrofoam". בחיים לא הייתי חושב שהם ינגנו את זה פה.

הרעש כמו רכבת דוהרת דרך היציע, ואני מפסיק לבהות בחברים של המחטט. יש שם אחת יפה שהוא מדבר איתה, עשה צורם. פתאום גם שם לב שהוא קצת יותר גבוה ממה שחשבתי, ותכלס המשקפיים שלו די אפנתיים. חושב לשאול אותם כבדרך אגב אם כדאי לרדת אבל מתחרט. תופס את עצמי שולח מבטים כל הזמן. מפסיק. קם חזרה. מתחיל "Smallpox Champion".

עוד שיר רועם ויש תירוץ לרקוד חזק ולמחוץ יותר את הדוריטוס שלי. הראש עף לכל כיוון. פנסים. במה. גיטרה. עשן סיגריה. ריח סיגריה. משקפיים אפנתיים. בחורה יפה. בחורה יפה? שעון. במה. פנסים. פנסים. עוצם עיניים. ריח של סיגריה. ריח של דוריטוס. ריח של משקפיים אפנתיים וריח של זמן.

פותח חזרה עיניים. דוחף עוד דוריטוס לפה. הראש ממשיך לזוז. מתחיל "Reclamation".

הגיטרה עושה כאב ראש, ואני חוזר כמו אחרי אורגזמה לכסא, שמוט ועייף. בכלל לא הייתי אמור לבוא היום. רעש מטרטר, הגיטרות לא עוזבות אותי בשקט ומק'אי ממשיך לצרוח. יוצא רגע החוצה. במסדרון הבסים בועטים בקירות ואנשים מעשנים סיגריות ומדברים על דברים שאני מניח הם די נבונים. אולי על ספרים או על תערוכות כלבים.

שומע את "Promises" מעבר לקיר. חבל. שיר טוב. יורד לשבת על המדרגות ליד השירותים ומדליק סיגריה.

ריח של אמוניה. הבחור התמיר עם המשקפיים האפנתיים עובר אותי עם הילדה היפה בדך החוצה. אני סוגר את  הסיגרייה וחוזר למקום שלי. ליד הדוריטוס, שמחכה כמו כלב נאמן. משום מה "Promises" עדיין מתנגן, ואני מתיישב ומקשיב. אם הייתי עוצם את העיניים הייתי יכול לדמיין איזה מאורת דאב בצד הלא טוב של קינסטון, עד שהגיטרות חוזרות. עכשיו אולי לונדון. נגמרת ההזייה הארוכה. יש "Blueprint".

האולם חוזר לחיים ואני חוזר לרגליים. הכסאות לידי כמעט ריקים לגמרי. חוץ מכתם אנושי פה ושם, הרוב או בבית או למטה. יש בעיות עם הגיטרה של מ'קאי. חוזר לחיים ברגע. איזה ארנב של רוק האיש הזה. הראש שלי חוזר לזוז הצידה, קדימה, אחורה, הצידה, אחורה, אחורה. גוד בלס פוגזי. וואו! מוחא כפיים עם כולם וישר עוברים ל"Furniture".

נשמע הרבה יותר מחוספס בהופעה. לא התחברתי לשיר הזה בהתחלה. מהפנט להסתכל על קנטי. כמה ידיים יש לאיש הזה… השיר האחרון מתחיל: מה אם לא "Waiting Room" האגדי ואדיר. רק לראות את פיצ'יוטו רוקד ככה עם המיקרופון…

השיר נגמר ואני כבר בבית.

פירורים של דוריטוס על כל המכנסיים, שלי, שאותם ספי מלקקת בהנאה רבה ולי אין ממש סיבה לכעוס. אני שולח מבט חטוף במזכירה, בשולחן, בכיסא, בספה. יושב ומדליק. יש אקסטרים מייאובר הום אדישן. אני אוהב שבונים בתים בטלוויזיה.

מודעות פרסומת