פלאשבק // אירוע של פעם בחיים + פרידה כואבת

1. אירוע של פעם בחיים

אני לא מאזין באופן רגיל (וכשאני אומר רגיל אני מתכוון אובססיבי) למטאל כבר מעל לעשור. השיער הארוך, השירים הארוכים, ומעל הכל, תחושת אפיסת הכוחות שמלווה  את ז'אנר הנהדר הזה התחלפו, לרוב, בג'ינס המשופשף, הפוני הגזור והסמפלר. אבל משהו ברעם המתגלגל שהוא מטאל לפנים שלך, משהו בזה עדיין עושה משהו.

אצלי לפחות התחיל סוג של רנסנס מאז ש-Megadeth הוציאו את האלבום האחרון שלהם בסוף שנה שעברה, אירוע שפעם היה מלווה מהצד במבוכה קלה עד כבדה על כך שגיבורי נעורי הפכו זקנים בלים וחסרי השראה. אבל העובדה ש-Endgame, בטעות, היה אלבום חצי סביר החזיר לי את החשק, או לפחות את הסיבולת, לשמוע משהו רועש פה ושם.

אז תארו לעצמכם שבאמצע כל ההתעוררות הזו, פתאום משתולל לו מסע הופעות אירופאי והזוי שכולל את שלושת להקות  המטאל 80s  שהכי אהבתי (מגדת, אנתרקס, מטאליקה) ועוד אחת שסבלתי יחסית בשקט (סלייר). חשבתי ללכת לאיזהשהוא רגע אבל, כמו שאולי אפשר להבין, אני לא נוטה לעזוב את היוטיוב כל כך מהר.

אז, עקבתי אחרי הצילומים מההופעות שעלו ליוטיוב, ואכן נראה נחמד ויופי טופי, אבל לא משהו לבזבז עליו כרטיס טיסה לסופיה, וורשה, או שומקום אחר. כל זה השתנה הרגע. כי מה שקרה הרגע, זה שנפלתי לי על קליפ יוטיוב (אלא מה) שבו מטאליקה מבצעת את גרסת הכיסוי הקבועה שלה (Am I Evil של Diamond Head) יחד עם מגדת' ואנתרקס בבולגריה:

כן כן, ג'ואי בלדונה, ג'יימס הטפילד ודייב מסטיין על אותה במה. כן כן, דייב אלפסון, לארס אולריך וסקוט איאן על אותה במה. כן כן. למי שאפילו מעורה בקצת בכמה שנאה רצה בין האנשים האלה, כמה קנאה, וכמה מילים לא כל כך יפות, זה מראה מיוחד. והנה, במה שקצת יותר סימפטי, כי הוא יותר נוגע לי אישית, אבל באיכות הרבה פחות טובה: סקוט איאן מנגן Peace Sells עם מגדת' בציריך:

אז כן, התרגשתי, מה אני אעשה. זה מה יש. כנראה שתמיד תהיה מתכת בדם. כמו שתמיד אתפלל שיום אחד מאסטיין יחזור להיות במטאליקה והם יעיפו את המתולתל הטיפש ואז יקליטו את Kill Em All מחדש. נו טוב.

2. פרידה כואבת

הפרידה הכואבת להיום קשורה במידת מה לסיפור הראשון. אפילו שהבלוג הקטן הזה קיים בערך דקה וחצי, אני חושב שרוב מי שקרא פה (תודה אמא) די הבין כמה אני מעריך/אוהב/נדהם מ-Isis. הקשר עם הסיפור למעלה הוא שאם יש להקה שאני חושב שרלוונטית היום ואפילו מחר, ובכל זאת בצורה זאת או אחרת ממשיכה את המסורת של המוזיקה הכבדה של פעם זה הם. הם עידן חדש, גישה אחרת ו, כנראה, גאונים של כאוס ויופי.

אז זהו, שהם היו כאלו. ההופעה האחרונה (כנראה) בהחלט של ההרכב העצום הזה הייתה לפני כמה ימים במונטריאול, אחרי ש,כמו שמנהיג ההרכב ארון טרנר אמר, הם אמרו את כל מה שהיה להם להגיד. מה שבאמת מרגיז בכל העניין הזה, זה שאפילו הסיבה שלהם להתפרק היא נהדרת. ססססאימשלהם. אובדן אמיתי, בהתחשב שהם היו אחת מהלקות המועטות ששמעתי מאז גיל 17 שרציתי לגדול להיות בדיוק כמוהם. זצ"ל.

קטעים מההופעה האחרונה (מסיימים עם "The Beginning and the End" האגדי):

מודעות פרסומת