אלבומים ששווים מדף // Death Cab for Cutie – Transatlanticism

לא יודע למה, וגם לא ידעתי אז, אבל היה משהו ב DCFC שהזכיר לי את ה Smashing Pumpkins של פעם. הייתה מוזיקה כאילו פשוטה, זמר חצי כריזמטי (בילי קורגן=בנג'מין גיבארד), מילים שקרעו את הלב ושמו אותו במיקסר, ומעל הכול, תערובת מוזרה אבל אפקטיבית של "כאילו" צניעות, פרופיל נמוך, ווייב "אינדי" שכזה יחד עם פומפוזיות, יומרנות ואגו עצום.

DCFC, בקיצורו של עניין, היא להקה לנער האינדי הרגיש שרוצה לכבוש את היקום. זה שילוב שלא תמיד עובד, ורצוי כמעט שלא יעבוד לעולם, אבל בTransatlanticism הוא מגיע לשיא של דיוק (עד כמה שהשימוש במילה הזו דוחה אותי) בין ה lo fi של האלבומים שבאים לפניו, הילד עם הריצ'רץ' שיושב באיזה מגרש חניה אמריקאי, לליטוש התעשייתי והאפעס מעונב שבא אחריו.במילים אחרות: אלבום מושלם.

האלבום הזה, פשוטו כמשמעו, היה חבל הצלה נפשי בתקופה שלא היו הרבה כאלו. חייתי לבד בעיר זרה, או יותר נכון בעיירה משעממת ליד עיר זרה, בארץ זרה, ביבשת זרה, ביקום זר. עבדתי בלילות כשומר לילה בשכונה בה היה נורמאלי לראות זונות ממין זכר עומדות ושורקות (חלקן לעבדכם הנאמן, מחמאה לא קטנה) ליד מכולת שבה יש טרנזיסטור שמשמיע תפילות בערבית, לא רחוק מאנשים שמוכרים/קונים מיני סם מדכאים במיוחד.

אנשים מעניינים לא היה חסר, אלה כאלו לדבר איתם היה חסר מאוד. הייתי קם שחושך, אוכל ספגטי, רואה את המשחק כדורסל מאתמול ויוצא לעבודה. מרטיט, אין ספק.

הרגעים היפים ביותר היו באוטו בדרך לעבודה. זו הייתה נסיעה של משהו כמו 30-40 דקות, ובדרך הייתה את המוזיקה הנפלאה של תחנת הרדיו הנהדרת Live 105, שמבין השירים הרבים והמרנינים שבה Death Cab תפסו את הנשמה הבודדה שלי (כינורות) הכי חזק.

אולי זו העובדה שהאלבום בכלל מדבר (או ככה זה אמור להיות) על מערכות יחסים ארוכות טווח, ועל איך הן כן או לא (רמז: לא) עובדות. אנשים מתרחקים ונשארים רק הזיכרונות ("Title and Registration") בדידות וחרטה ("Lack of Color"), או סתם בעסה ("Lightness").

אבל הסיבה האמיתית, אם יש דבר כזה, היא מעל הכול האווירה של האלבום. מוזיקה שמרגישה שנכתבה מהלב ונועדה לשמיעה בודדת, לבד כזה של חטיבת ביניים, חצי דכאוני וחצי מאוהב בעולם. גםו בקטעים היותר רועשים של האלבום, כמו "New Year" הנהדר שפותח אותו, או "The Sound of Settling", או "We Looked Like Giants" מפצלח הנשמות, האווירה עדיין נשמרת. כמו מסע לזיכרון שהוא של מישהו אחר, אבל בעצם שלך.

חלק גדול מהאפקט הזה נעוץ במילים של גיבארד שהן, מה לעשות, הכי טובות שיש. אם תורידו את המוזיקה תקבלו לא פחות משירי משוררים. ישנן אלפי דוגמאות, ש "Title and Registrations" היא הבולטת שבהן, במיוחד בגלל הטוויסט הנהדר.

כי אפילו שגיטרות מנסרות מעל הוול מארט, או ה 7/11, שיש שורות כאלו, כמו ב"We Looked Like Giants", הכול נמס לחמימות דיכאונית:

"We looked like giants in the back of my gray subcompact, fumbling to make contact, as the others slept inside"

הפומפוזיות מגיעה בדמות רגעים בהם מה שנראה כמו השאיפה של בן גיבארד להיות משהו שקצת יותר דומה לאלטון ג'ון מאשר ילד עזוב, כמו שיר הנושא המופתי שלוקח את נושא המרחק של האלבום והפוך אותו, שוב בשילוב שלא אמור לעבוד, לשיר הלל, המנון אחד ארוך ומפסונתר של געגוע ושברון לב.

אבל הדיסק הזה לא באמת היה יכול להיות שווה מדף רק בגלל הזיכרונות הנהדרים שלי, אם כי זו סיבה לא רעה בכלל. הוא כזה בגלל שהוא ממשיך, גם ששמש וישראל בחוץ, גם כשהבית מלא וגם שריק, להעריף עננים דקיקים ואפורים על הכול ולגרום לך להתאהב בעולם בטוב, אפילו שקצת רע.

Advertisements