אלבומים ששווים מדף // Helmet – Meantime

Helmet, במידה כזו או אחרת, היו הסוניק יות' של עולם המטאל/הרדקור בתחילת שנות התשעים. כמו סוניק יות' הם נראו כמו האנשים הכי רגילים בשכונה, עם טי-שרטים וג'ינס; כמו סוניק יות' הם היו כנראה מהילדים היותר חכמים בשכונה, כאלו שעניין אותם מבנה לא פחות מתוכן; וכמו סוניק יות' הם התמחו בלהפוך את הרעש, את הדיסוננס, ואת השונה ליצירת אומנות. והכל כתוצאה מהשינויים במורשת התרבותית של שני  זרמים ברוק האמריקאי שהתרחשו בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.

מצד אחד, ההרדקור הפך לסוג של אמנות מופשטת, לאחר שהתאבד באמצע שנות השמונים שראה שהמוזיקה הרוחנית שלו התחילה לתפוס צורה של שטרות ירוקים. להקות כמו סוניק יות' בניו יורק, ופוגזי בוושינגטון, הפכו את מה שהיה זועם כמו סכין למברשת ציור, עם מוזיקה שגבלה בניסויים אינטלקטואליים ברעש.

מצד שני, המטאל הלך והגכיח את עצמו, אחרי עשור שבו שלט כמעט ללא עוררין בהרגלי הזעם של צעירי שנות השמונים, כשהלהקות הגדולות של הז'אנר הופכות למפלצות אצטדיונים עם שירים באורך רבע שעה ומכונת ייצור חולצות שחורות מגניבות. עם גולגלות והכול.

מתוך כל אלו, ואולי בניסיון לשלב בין הזעם שהלך לאיבוד עם הנטייה המחודשת בקצת אינטליגנציה, צמחה סביבה מוזיקלית חדשה, שכללה להקות כמו Prong ו-Life of Agony בניו יורק, וDownset– בקליפורניה, הרכבים עם שורשים עמוקים באסתטיקה והישירות של ההרדקור, יחד עם ה"פטיש בפנים שלך" של המטאל.

אבל בעוד הלהקות הללו לקחו, לפחות בתחילת דרכן, את ההרדקור בנקודת הסיום שלו, אליה הגיע עם להקות כמו ה Cro Mags ו Sick of it All, שגם ככה היו מעורבבות המטאל של התקופה, Helmet לעומתם היו הבריונים החנונים של העידן החדש – שילוב של הרעש של המהות של ההרדקור בגלגולו החדש ביותר – רעש – יחד עם סוג חדש של כבדות מטאלית. או בקיצור: סדן אינטלקטואלי שנופל ישר על הפנים.

וזה מה ש, בסופו של יום, הופך את Meantime ל-Daydream Nation של עולם המוזיקה הכבדה של שאר העשור, ואולי עד ימינו אנו: יצירת מופת של מונוטוניות אפורה, דיסוננסים סמיכים, וקצב אחיד כמו מערבל בטון ביום ניו יורקי סגרירי.

אבל בעוד שאת האומנות של סוניק יות' תצפו לראות, אם להמשיך במטאפורה המפוקפקת שלי, בגלריות הכי מדליקות בוילג', כשהמוני היפסטרים מצטופפים בתוך עשן סיגריות תוצרת חוץ, את שאון הסילון שהוא הלמט תמצאו כנראה אך ורק באתר בניה, או לפחות בתוך מנועים של מטוסי סילון.

השירים בMeantime לא מנסים להישמע שונים זה מזה. הגיטרות עם הכיוון הנמוך (במושגים מקצועיים: נמוך נורא), התופים הפיליים, הבס המטרטר, אולי נשמעים אותו דבר, אבל האפקט המצטבר הוא של כבדות כמעט טהורה, שמלפניה ומאחוריה הקול השקט/ אדיש של פייג' המילטון – המוח והנשמה שמאחורי כל הסיפור.

השילוב האפור הזה, אבל, הוא הוא סוד הקסם של האלבום החד פעמי הזה. של שירים כמו "In the Meantime" , או "Unsung".

אבל בלי ספק, האפרוריות המונוטונית של Meantime היוותה חלק גדול מהסיבה שהאלבום הזה היה,  ונותר, אלבום של להקות, יצירה לאמנים, עובדה שהרחיקה את הקרדיט שהיה מגיע להם בצדק. העובדה ש-Meantime, אלבומם השני, היה נשאר האלבום הטוב שלהם גם אחרי ניסיונות חוזרים ונשנים, כנראה גם לא עזרו יותר מדי לפופולאריות שלהם.

יכול להיות שבסופו של דבר זה המקום שהכי מתאים להם: מתוחכמים, מרוחקים ובשלהם. בצורה מסויימת, ומצטער מראש על הפלצנות, הלמט הם המקבילה המוזיקלית לציור של מארק רותקו, שגם הוא, במקרה או שלא במקרה, אומן מופשט ניו יורקי: אולי הם לא משתמשים ביותר מדי צבעים, אבל מה שהם עושים עם צבע אחד, רוב האנשים לא ידעו, ועדיין לא יודעים, לעשות עם כל צבעי הקשת.

Advertisements