פלאשבק // The Minutemen

אם כבר צריך תירוץ לדבר על שלישיית הגאונים המטורפת הזו, אז הנה, יש תירוץ: החודש לפני 26 שנים יצא אלבום המופת הכפול Double Nickels on the Dime. יופי, עכשיו אפשר להמשיך.

את ה-Minutemen לא גיליתי בשידור חי, מפאת גילי הענוג והרך בשנים, אבל כשהתגלית הזו אכן קרתה (אחרי שהזמנתי דיסק שלהם בדואר.. שני מדיומים מתים, אחד של תקשורת ואחד של מוזיקה, במכה אחת) לא הרגשתי שאני מגלה איזה שריד לעבר פרה-הסטורי של מוזיקה. הרגשתי שאני שומע איך תשמע המוזיקה האלטרנטיבית של 2079. ויש מצב שגם זה מוקדם מדי.

היה משהו בכימיה המטורפת בין חברי הלהקה המהוללים (מייק וואט, אולי הבסיסט הטוב ביותר ביקום, ג'ורג' הרלי, אולי המתופף הגדול ביקום, ודי בון, אולי האיש הכי גדול ביקום – תרתי משמע – שהלך לעולמו בתאונת מכונית ב-1985) והמטורללים שהרגיש כאילו מישהו פה נדחף קדימה. כל הזמן קדימה. כמו כדור הריסה שנח בעדינות על הגב שלך ומעיף אותך קדימה מבלי שאפילו תבין מאיפה זה מגיע לך.

אני  זוכר שהצלילים הראשונים יצאו מהאוטו של אמא שלי…. לא ידעתי  מה לעשות. ממשיכים לנסוע? עוצרים? בורחים החוצה ערומיםוצורחים "שריפה!"? לא קרו לי הרבה מקרים לפני אותו רגע, ומאז, שמוזיקה כל כך רגישה, בלבלה והעיפה אותי מהחלון כמו אז.

השירים היו קצרים , כמעט תמיד קצרים מאוד, אבל המהירות שבה הם בוצעו, המיומנות והטירוף שהשפריצו להם מכל תא בגוף, גרמו לכל שיר של דקה וחצי להישמע כמו מינימום סימפונית פאנק עליזה במיוחד. חוצמזה, גם קרבות של נינג'ות נטו להיות קצרים, ולא שמעתם אף אחד מתלונן עליהם שהם עצלנים במיוחד. אקונומי, חסכני. זה כבר יותר קרוב.

אבל מצד שני, לכנות את השלישיה הזו חסכנית, בהתחשב במוזרות הלא נגמרת שלהם, גם יהיה קצת מוזר. אולי זו הסיבה שלמרות שהם נחשבו להקת פאנק, הם אף פעם לא היו להקת פאנק. ולמרות שאמרו עליהם שהם הרדקור, הם לעולם לא עשו שיר הרדקור אחד בחייהם. הם צוינו כהשראה ללהקות כמו Sonic Youth, Pavement ואפילו חבר'ה צעירים יותר כמו ה-Hold Steady, אבל לא נשמעו לרגע כמו אף אחת מהלהקות הללו. הם אפילו לא נשמעים כמו fIREHOSE, הלהקה שוואט והרלי הקימו לאחר מותו של בון.

וכל אלו מהסיבה המאוד פשוטה, שרק ה-Minutemen עשו שירים של ה-Minutemen. כן, יש הרבה מרוח הפאנק בחוסר הכבוד והקלילות שלהם, וכן הייתה להם את המודעות הפוליטית והאסתטיקה הבסיסית של ההרדקור, אבל הם היו יצור אחר לחלוטין, משוחרר, שמח ומדהים, שכמוהו כנראה לעולם לא יהיה, אלא אם כן הקדוש די בון יקום מהקבר יום אחד. יש הרבה שמחכים.

ועכשיו, אחרי שהבהרנו שיש לנו תירוץ רשמי לדון בלהקה חומקת ההגדרות הזו, אפשר לשמוע עוד עוד עוד, ואולי עוד 26 שנים נוכל לחזור לבלוג הזה (כן בטח) ולראות אם למדנו משהו חדש, אם גירדנו את קצה קצהו של הטירוף הנהדר הזה. הימור שלי: אין מצב.

לסיום, ניתן למייק וואט לסכם בקצרה אבל ביופי גדול, כמו כל דבר שקשור ללהקה הנהדרת הזו, על איך די בון שינה את חייו, וכנראה את חיי כול מי שזכה לשמוע או לראות אותו, יחד עם האיש בעצמו, יחד עם החבר'ה, מבצע גרסה אקוסטית נהדרת של "History Lesson Part II". זצ"ל.

מודעות פרסומת