זה לא מדליק אותי בכלל // על להקות שמבאסות את התחת

אני לא אוהב לכתוב ביקורות על דיסקים חדשים, כי לא נראה לי שזה משהו שאני רוצה להתעסק איתו, כל הזמן לרדוף אחרי מה שהכי חדש, אבל הפעם באמת שאין לי ברירה. והחדשות רעות.

יש משהו שאני מעריך באנשים שחותכים לפני שהעסק נהיה מביך, מאוס, או מעושה. אני חשוב שמפה מגיע הכבוד הגדול שאני רוחש לתנועות מוזיקליות שהורידו פרופיל, שינו פאזה, או התפרקו ברגע שנראה היה שמשהו מרגיש לא נכון. דוגמא מובהקת תהיה ההארדקור האמריקאי, שפרץ בסוף שנות השבעים/תחילת השמונים, וכבר היה סגור מאחורי בריח מתישהו בסביבות אמצע שנות השמונים.

הלהקות הגדולות של הזרם הזה או שפשוט בחרו לפרוש לחיי רוחניות מוזרים (ע"ע Bad Brains), או שהמציאו את עצמן מחדש כמעצמות אלטרנטיב (ע"ע Minor Threat) או, ברוב המקרים, פשוט נעלמו מעל פני האדמה (Black Flag). לא הולך? לא צריך.

אפילו עכשיו, שאיבדתי, ואני אומר איבדתי כי זה מרגיש אישי, את Isis, אני עדיין מכבד את היכולת לזהות את הרגע שבו מישהו אומר "מיציתי את מה שבאתי לומר", ככה שנשארנו רק עם מוזיקה נהדרת, ואפס מבוכה.

ויש את הלהקות שהיו פה רק לשניה ואז עפו, והשאירו אותנו עם מבט מבולבל ורצון לעוד, אבל גם את ההבנה שיש מצב שה"עוד" היה מסריח. Life Without Buildings היא דוגמא מצויינת לזה. דיסק אחד מושלם, פיפי ולישון.

ולמה בכלל אני מעלה את הדיון הטיפשי לחלוטין הזה? כי להקה שעד לפני יומיים בערך מאוד הערכתי הוציאה אלבום כל כך שטחי, כל כך רדוד, כל כך תפל ומסחרי בקטע לא טוב (כי יש, אכן יש, מסחרי בקטע טוב) שזה פשוט מבאס לי את כל שאר האלבומים שבאו לפני.

הלהקה היא Against Me. אני מצטער על הרגע ששמעתי את הזוועה הזו, זוועה שבאה אחרי שניים וחצי אלבומים כמעט מושלמים. אני אומר חצי כי יש מצב שגם ככה האחרון שלהם, New Wave, כבר הראה סימני עייפות מסיימים.

Against Me! בגדול קמו על כתפיו של אדם אחד מוכשר מאוד, טום גייבל, שהתחיל את דרכו כסוג של מיני זמר מחאה/פאנקיסט/אנרכיסט בבירת האנרכיה האמריקאית, הלא היא פלורידה (מישהו חייב להסביר לי למה כ"כ הרבה מוזיקה הזויה מגיעה מהמקום השמשי והדביק הזה). באמתחתם שני דיסקים מופתיים (Reinventing Axl Rose ו- Searching for a Former Clarity) שהצליחו גם להישמע כאילו מישהו באמת מתכוון לשטויות שהוא אומר (גם שהוא אומר דברים כמו "Baby I'm an Anarchist"), גם להיות קליט, וגם לספר סיפורים שלמים ויפים.

New Wave, שייצא ב2007 ושהופק ע"י בוטש ויג (ע"ע המפיק של כל להקה עלי אדמות בתחילת שנות התשעים, כולל Nevermindו-Siamese Dream), היה כבר שינוי כיוון, מכיוון פחות פאנקי/חתרני/מחאתי למשהו יותר רוקיסטי ומלוטש, אבל התשוקה הייתה, רוב הזמן, עדיין שם. הזעם, זה שמזיז הרים ודיסטורשן, נשאר.

יצא אפילו דיסק סולו של גייבל מתישהו בין New Wave  לדיסק החדש (שאת שמו אני מסרב לרשום, כי ככה אני, אידיוט) שהיה קטן (EP) ודי נהדר.

אבל, כמו שכבר בישרתי, הזעם הזה עף לו טס לו דרך החלון וישר לפח זבל. ועם מה נשארנו? עם להקה שנורא רוצה להיות הגרין דיי הבאה, שעושה את הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות ב"דיסק התבגרות מוזיקלית" שהיא להודיע בקול רם על אותה ההתבגרות (ראה ערך השיר הבזוי"I was a Teenage Anarchist"). ובעיקר, עם דיסק מלוטש, חסר נשמה, מפוצץ בכוונות שלא מומשו והמון שירים בינוניים מלהקה שהייתה מעיפה אקורדים לכל פרצוף שהיה מוכן לקבל אותם.

אכזבה, בעיקר משום שרק לפני רגע (לפני שני פוסטים) רשמתי שאני מקווה שהם לא יתפרקו כמו ש Isis  ו Q and Not U  התפרקו, כדי שיישאר לי משהו חדש ומרגש לשמוע. שיניתי את דעתי.

מודעות פרסומת