ארבעה שירים לשבוע חדש // מוזיקה לא באה מהאוויר – פרק א' (?)

השבוע אקדיש את ארבעת השירים החדשים לכל אותם אנשים שהכירו לי מוזיקה שבחיים לא הייתי שומע לבד.

אחד הדברים שהיו תמיד חשובים לי, מאז שהתחלתי לשמוע מוזיקה, היה הרעיון שהאנשים ששומעים מוזיקה מסוימת, או שותפים לאיזהשהו סוג של טעם מוזיקלי או כיוון מוזיקלי, יוצרים משהו כמו קהילה. אני לא מתכוון שהם אוכלים ביחד, גרים ביחד, או ישנים ביחד (אם כי לפעמים זה נחמד) אלא שיש משהו אישי מאוד באהבה שלי לסוגי מוזיקה מסויימים, ובעצם העובדה שאני אוהב מוזיקה בכלל.

אני לא מצפה מאנשים להזדהות עם הרגש הזה, אבל זה משהו שתמיד ליווה אותי. כל מי שמכיר אותי כנראה ברגע כזה או אחר חווה את נאומי ה"אתה חייב לשמוע את זה ואת זה" שלי. הם אף פעם לא היו כדי ללמד, אלא תמיד כדי לשתף – לשתף את הקהילה.

בגלל הסיבה הזאת תמיד היה חשוב לי, שהייתי נשאל מאיפה אני מכיר להקה כזו או כזו, להגיד בדיוק מי האיש שחשף אותי, או איפה ראיתי או שמעתי. זה הרגיש לי סוג של שקר לא להגיד את המקור, כאילו אני בגדולתי הנהדרת יצרתי את המוזיקה, כמו ליצור אווירה (מזוייפת) שבה אני האחראי היחיד לכל מה שקורה, ושתרומה מבחוץ היא, במקרה הטוב זניחה. כנראה שהאמת היא הפוכה לחלוטין.

אני חייב להוסיף כאן, שכראה שאני משקיע הרבה יותר מאמץ כדי למצוא מוזיקה חדשה (וכנראה אחד השמתמשים הכי כבדים של האול מיוזיק גייד, עוד מלפני משהו כמו 15 שנה) מהאדם הממוצע, אבל העובדה הזו היא לא בכדי למחוק את העובדה שהרבה מאוד מהכיוונים הלא צפויים שפניתי אליהם מלכתחילה והמוזיקה הנהדרת שמצאתי היו בגלל אנשים נדיבים מאוד ונחמדים מאוד.

נזכרתי בכל העניין הזה בגלל חברה של אשתי, שתחיה, שהעבירה לי בזמנו קובץ מאוד מרשים ומושקע של מוזיקה חדשה, עקב התלונות שלי שאני כבר לא מועדכן עם מה שקורה היום. מאוד שמחתי שהיא הכינה את האוסף, ואפילו הכנתי לה אחד משלי, אבל משום מה הוא נזנח אי שם במחשב.

ומה קרה? פתאום גיליתי שלהקות שהעליתי לבלוג בזמן האחרון, ושגיליתי דרך הAMG האלמותי, היו בקובץ הזה, שבקושי שמעתי. הרגשתי בושה די גדולה, בעיקר בגלל שחשדתי שהאגו הקטון שלי היה זה שמנע ממני מלבדוק יותר לעומק את ההיצע החדש, ואולי גם קצת בגלל שהרגשתי חסר ביטחון בגלל חוסר ההתמצאות שלי.

אז, אחרי שאמרתי את כל זה, אני מקדיש את הרשימה השבועית הזו לכל אותם אנשים שבלעדיהם החיים המוזיקליים שלי היו אחרים לגמרי. שלושת השירים הראשונים יהיו בסגנון יענו כרונולוגי, והרביעי יהיה ישר מהאוסף של ולנטינה הנחמדת כפיצוי על אטימותי המפגרת. אני אראה אם הרעיון מוצא חן בעיניי, ואולי אני אמשיך שיבוא לי בפרקים נוספים. תרגישו חופשי לשתף בסיפורים משלכם.

1. מתישהו בימי החטיבה החביבים (לא עליי) מכר משכבה מעליי בשם אורי העביר לי קסטה מוקלטת, שהיא כידוע הסוג הקדוש ביותר של נגן מוזיקה, שדי שינתה את חיי. זה היה הקלטה של הופעה של גאנס אנד רוזס ממסע ההופעות Rocket Queen בלוס אנג'לס, שבא אחרי יציאת Appetite For Destruction האלמותי. כנראה שהיה לי מושג מי זה GNR בזמנו, ויכול להיות שגם שמעתי רוק אחר, אבל זה היה אחד האלבומים הראשונים שאני זוכר את עצמי חודש עליהם בווקמן כמו מטורף ללא מעצורים. ואני עדיין נזכר בתקופה הזו כל פעם שאני שומע את "My Michelle" או "Rocket Queen".

2. השיר השני מייצג את הרגע שבו הבנתי שמוזיקה נורא נורא חזקה עם מסרים חסרי כל פשרות הוא משהו שאני אוהב כל חיי. נשמע קצת מלודרמטי אבל נכון. היה לי חבר בשם תם, שבא לכיתה משומקום בכיתה ז', ולו הייתה אחת האמהות היותר מגניבות שתפגשו (אתי, שעדיין מגניבה. נראה לי..). אני רק זוכר שהיה לה המון המון המון דיסקים (חידוש) של Dead Can Dance, להקה שעד היום לא שמעתי, המון פעמוני רוח ושתי קסטות ששינו את חיי: האלבום השחור של מטאליקה ואלבום הבכורה של רייג' אגאינסט דה מאשין.

מטאליקה היה נחמד וכבד וטוב, ושלח אותי לנעורים של זעם וכיף. אבל אני לעולם לא אשכח את הרגעים הראשונים של "Bombtrack" בחדר של תם. היה היה כמו להשלח ליקום אחר, כועס, אלים ונהדר, שנשמע כמו הפבנוכו של הזעם הנערי שלי. זה היה אחד הרגעים הטהורים ביותר בחיים שלי ומתנה בלתי נשכחת.

3. מוטיב ה"זר הנדיב" (והקצת יותר מבוגר) ממשיך גם בשיר השלישי. כנראה שיש משהו במישהו שבא מבחוץ, אתה לא מכיר אותו והוא לא אותך, והאפשרות הזו להכיר משהו חדש ולהתפתח בלי פחד. הפעם זה היה בחור בן 15 (שזה היה ממש ממש מבוגר בשביל ילד בן 13) בשם נמרוד שחזר מאמריקה עם המשפחה שלו מצוייד במה שנראה לי אז כמו אוסף הדיסקים הכי מגניב בעולם, כולל הקופסאות שהוא אכסן אותן בו. אפילו היה לו את הגביע הקדוש של כל ילד בן 13 בשנות ה-90: Live Shit: Binge and Purge, הבוקס סט של מטאליקה. וואו.

אבל הרגע שבו הרגשתי שהוא משנה לי משהו בקודקוד היה שהוא השמיע לי לראשונה את Pretty Hate Machine של NIN. הייתי בהלם. לא שמעתי שומדבר דומה לזה עד אז, ואני עדיין זוכר אותו אומר את המילים הלא יאמנו: "זה איש אחד שמנגן את הכל". זה העיף לי את המוח. השיר שיותר מכל מייצג את החוויה הזו הוא "Something I Can Never Have" , היפהפה.

4. השיר הרביעי הוא, כאמור מחוות תודה לולנטינה הנחמדה, שהביאה לי מספיק מוזיקה חדשה כדי לגדל יער קטן. משם הוצאתי, היישר מברוקלין, את Bear in Heaven, והשיר הנהדר הזה. שבוע מצויין וטוב לכולכם.

מודעות פרסומת