סתם // מוזיקה לא באה מהאוויר – פרק ב'

פרק ב' של המסע הרגשני והמיותר לעומק ההיסטוריה האישית שלי עם מוזיקה בעצם אמור היה להגיע לפני פרק א'. זה שלא שהרגעים שציינתי בפרק א' לא היו חשובים – כי הם היו – אלא שהם ייצגו אולי את הרגע שבו ממש יצאתי לעולם ומצאתי, או יותר נכון נתקלתי, במוזיקה שהרגשתי שמדברת אליי אישית.

אבל, כמו שכולנו, יודעים, את המוזיקה הראשונה לא תמיד בוחרים מתוך היצע אלא לרוב ממה שיש באיזור, בעיקר בבית. אם זה אמא ששומעת שאנסונים ברשת ב', או אבא ששומע ביטלס (לפחות זו השמועה, בחיי שלא שמעתי אותו שומע ביטלס, אבל שיהיה). אצלי, כמו באוכל, העיקר היה לאכול משאריות.

הרושם הראשוני החזק ביותר היה, כפי שאולי הוזכר כאן, קסטות ההיפ הופ של אחי הגדול. הזמן: שנות הקסם של ההיפ הופ בסוף שנות השמונים, תחילת התשעים. לאחי היה חבר באמריקה הרחוקה שהיה מפמפם לו דברים חדשים ללא הכרה, מה שתמיד יצר עומס יתר של קסטות ו, כתוצאה, צורך להיפטר מהן באורך יעיל ומהיר.

כאן, כמו שאפשר היה להבין, אני נכנסתי לתמונה. עדיין לא ברור לי מה חשבתי לי באותו הזמן, למרות שאני מניח שאני, כמו כל אח קטן, רציתי פשוט להיות כמו אחי הגדול, אבל עדיין השילוב של ילד קטן (אני חושב שסביב ה-10 או 11) ומוזיקה ברוטאלית (לפעמים מאוד), או לפחות בוטה, היה מאוד משונה.

מה שכן, התקופה באמת הייתה סוג של תור זהב, ממש עם כניסת ה-G Funk של דר דרה ושותפיו, שעתיד היה – בלא מתכוון – לחרבן את כל התעשייה. משהו דומה למה שקולנועים  אומרים שקרה עם כניסתו של ג'ורג' לוקאס לתעשיית הקולנוע. הכל נעשה גדול מדי, בוהק מדי, סחיר מדי. חוצמזה שדרה כנראה יש רק אחד.

עד אז עוד היה אפשר לשמוע מוזיקה של ממש בתוספת מילים שאשכרה אומרות משהו. כמובן שצאצאיו של הזרם המעט יותר פוריטני שהוליד את כל גדולי הרוח הללו עדיין נמצאים באזור (ע"ע Mos Def, People Under the Stairs, Blacklicious וכו') אבל בדרך כלל הם נמצאים רחוק רחוק מהמיינסטרים.

הקשר עם סוגי המוזיקה שאני מאזין להם היום לא, כמו בכל דבר, לא לגמרי מקרי. יש כמובן את אלמנטי הרוק בהרבה מהאמנים הללו, כמו Body Count (שהיו בעצם להקת הארדקור), הביסטי בויז (להקת הארדקור בדימוס) או שיתוף הפעולה המפורסם בין Public Enemy ל-Anthrax. יש את אלמנט הקהילה, שמופיע בסוגים מסויימים של היפ הופ גם היום, ומהווה אלמנט חשוב מאוד בחלק גדול מהרוק שאני עוד שומע (ע"ע הארדקור, מטאל פוליטי, וכו').

אבל אני חשוב שיש גם, יחד עם הדמיון ברצון, תשוקה, וסוג של אידיאולוגיה, דמיון אסתטי (אפשר לדבר ככה בבלוג?!). יש משהו במינימליזם של היפ הופ ניו יורקי מסוג מסויים (RZA, Dj Premier) שמזכיר לא מעט את סוג המינימליזם שאני עדיין מעדיף. זה גם בכלל לא מקרה שאחד מאבות המינימליזם ההפקתי ברוק הכבד האמריקאי הוא במקרה אחד מאבות המינימליזם בהיפ הופ האמריקאי, הלא הוא מפיק העל ריק רובין (ע"ע Slayer, System of a Down, Def Jam), שבכלל הקים את Def Jam כלייבל הארדקור.

אגב, זה גם היה ההיפ הופ שבזכותו התוודעתי לאחד מתענוגות גיל ההתבגרות של אז, שכבר מזמן הפכה לנורמה משעממת: המדבקה השחורה לבנה שהכריזה על בוטות המילים, אותה ראיתי לראשונה על קסטה של Terminator X שאחי קיבל. המדבקה הזו, והעיניים המודאגות של אימי, עוד ליוו אותי שנים אחר כך.

אבל אפילו אם לא מתפלספים יותר מדי לגבי קשרים קיימים או לא קיימים בין אז לעכשיו, המוזיקה נשארה, והכבוד האדיר לאומני הקולאג' והמשוררים המוכשרים שיצרו אותה אז, וממשיכים ליצור אותה היום.

Advertisements