חי ביוטיוב // Patti Smith Group – Köln, 1979

הולכים להופעה בגרמניה, ימח שמם. כולם הולכים לראות את לאונרד כהן ורק אני במטוס הרעוע הזה (שנות השבעים כנראה לא היו תור הזהב של תעבורה אווירית), מנסה להבין מי מהדיילות הרגו את סבא של אמא שלי, ומנסה לגנוב כמה שיותר שקיות של בייגל'ה.

את הדרך מהשדה עשיתי במונית, עם נהג שהתרגש לשמוע שאני מישראל, ואמר שאמא שלו הצילה מישהו, או משהו כזה. סיפרתי לו שאני בדרך להופעה והוא אמר שהוא מקווה בשבילי שהיא תנגן "Till Victory" ואני אמרתי שהוא צודק, אבל חשבתי שזה די אירוני.

האולם עצמו לא היה ענק, אבל די גדול, וגדוש בהמון אנשים נורא רזים שמהר מאוד נדחפו אחד לשני כמו בהמות משא. לא עברתי דרך המלון, כי לא רציתי לפרנס עוד יימח שמם, אבל עכשיו, עם הכיסים גדושים בפספורט של פעם וכסף מארקים ישן, זה לא נראה כמו הרעיון הכי טוב שהיה לי.

הלהקה עולה על הבמה, ופאטי נראית צעירה במשהו כמו שלושים שנה. נו טוב, בהתחשב שאני אוולד עוד קצת פחות משנתיים, גם אני נראה לא רע. היא מקשקשת משהו על ג'וני משהו בזמן שאיזה הר אדם דורך לי על הנעל סבנטיז שלי. נאצי. ההופעה מתחילה עם "So You Want to Be a Rock n' Roll Star".

לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה שיש גרסת כיסוי על ההתחלה, אבל לא מצליח להישאר אדיש לאישה הזאת. נראית כמו המכשפה מהמזרח (או המערב? מי מהן מכוערת?) … והבס הרועם הזה… מרעיד לי את הדויצ'מארקס.

את האמת שבדרך לפה חרשתי על Easter  (יאללה "Till Victory") ו-Horses בווקמן שלי, שאגב הומצא בערך יום לפני ההופעה הזאת…איזה תור היה…כאילו מחלקים זהב…, אז השיר הזה לא ממש בא לי טוב. אבל אני נכנס לזה, ומדי פעם מצליח לראות משהו מעבר לכתף האדירה של השייגעץ מולי.

הופה! "Rock n' Roll Nigger"!!!! מזל טוב לי ולווקמן החדיש שלי.

יש אנשים בשורה הראשונה עם מטפחות ומשקפיים מוזרים שאין אפילו בשוק הפשפשים שמציקים לה.  אני מצליח לעבור לימינו של הר האדם הנציונל סוציאליסטי בדיוק שפטי מסתובבת בקהל. מרגיש שנזיר בודהיסטי בא לברך…ואז לקרוע למישהו את הפיקה. היי גם לך!

צרפתית?! נו שהיה, גם הם לא חסידי אומות. "Privilage". רק שימשיכו ככה.

הקצב עולה ולהקה מנגנת כמו מבער מאחורי הפה הקדוש של האישה הזו. כמה גרמנים רזים ומיוזעים מטפטפים מהשורות הראשונות חזרה אחורה, והעסק קצת מתרווח. קופץ וצועק "set me free" וחושב שזה עוד קצת אירוני, אבל בחורה יפה בלונדינית (אלא מה) נצמדת בטעות ואני כבר לא חושב על אירוניה. איזה שיר.

מתיישב על איזה חתיכת בטון קרובה ושומע את "Dancing Barefoot" ברקע. מדליק סיגריה של שנות השבעים, כנראה לאקי סטרייק. לא הספקתי לשמוע את הדיסק  החדש, ואין ממש כוח לעשות כאילו אני מכיר את השיר הזה. הבלונדינית נהנית נורא, ואני שמח בשבילה. רק שלא תהנה יותר מדי. ברקע פטי צועקת על אנשים להירגע. כנראה שיש הרבה לחץ מקדימה. שוין.

טוב, ממש לא נגמר העניין הזה. גורמת לאיאן מקאיי להראות כמו שתקן המאה….עכשיו גם האפיפיור?! יאללה די!

הקהל מריע, ואני משועמם. רגע…תודה לאל. "Redondo Beach". מעניין אם היא יודעת שיום אחד מוריסי יחרוש על השיר הזה בטירוף. אני מכבה את הסיגריה השניה וחוזר לעמוד.

גרסה קצת מוזרה של השיר הזה, כאילו לקחה את כל העצב כל הטרגדיה והפכה אותם לג'יבריש יענו כועס. אולי אלו מקדימה עצבנו אותה.. צריך איזה שיר שירים פה את העסק, למה ההתדרדרות מסלימה ואני כבר מפנטז על 2010…

"25th Floor", קצת כסאח, קצת גרוב בלוזי, קצת כעס – קמה לתחייה. הבלונדינית שהייתה פה לפני רגע החליקה לאזור הגדר מקדימה. הדרכון שלי מגרד במכנסיים ואני מתחרט שלא שמעתי בקול אימי, ושמתי אותו במלון. לך תסביר לה מה זה שואה. מר K וגברת סמית' מתחילים להתחרפן ואני שוכח מעוולות עמלק. אם יש סיבה שיש מוזיקה בעולם זה בגלל הבלאגן הזה. תזכירו לי מי זה פיט טאונסנד?

לוקח כמה נשימות כדי להתאושש ומדליק לי עוד סיגריה. חושב על לחתוך לכיוון הדוכנים שם מאחורה, בטח יש שם נקניקיות וכרוב וכאלה. ימח שמם. "Revenge" ברקע בזמן שאני בדרך לאכול. לא נורא, עוד שיר מהתקליט החדש.

לא טעים. ימח שמם. השיר מתגבר מאחורי ומר K דופק סולואים, מרביץ לגיבסון שלו כמו לשק אגרוף יפה ואני מנסה לדחוף את שאר הדבר העפש הזה. רואה שיש שמירת חפצים ומת להעיף לשם את הניירות, אבל עד שהשיגו את הניירות לצאת מהונגריה, נראה להם שאני פשוט אמסור אותם ככה לארון? אין מצב. לועס כמו חזיר ועף לשירותים. יש כמה צלילים…לא מזהה.

חוזר ל-"Pumping My Heart" האדיר ובורח לתוך הקהל כאילו שרפו לי את הרגליים. וואלק, דברים מRadio Ethiopia לא ציפיתי…קוז מיי הארט איז פאמפינג!!!! זיעה נוטפת לי מהמצח לחולצה היחידה שהבאתי איתי – כדי שאוכל לזוז בקלות ממקום למקום – ולי לא אכפת. איך אפשר שיהיה? אפילו היא גמורה על הבמה.

יכול להיות יותר טוב מזה? התשובה: כן. "Seven Ways of Going".

האוויר הופך מדבר מוזר שקוף כזה שלא מרגישים למרק של קלרינט וגיטרה, מתובל באש של הגברת. האש עולה ועולה… אני מתעייף ויושב. מסתבר שעל אותה חתיכת בטון. פתאום שם לב שלא היה "Till Victory" ובטוח שישמרו את זה לסוף. מישהו אמר קתרזיס?

יאללה, להיט בראש. נקום בשביל הקטע, אבל לא ממש מת על השיר הזה. כזה אני, אליטיסט חרא. ימם שמם. תכל'ס שיר חמוד, אבל אסור שיתקרבו לאישה הזו שירים חמודים… רק סכיני גילוח ואש. ואולי פפריקה.

עוד שיר ככה ככה.

עוד מחכה ל-"Till Victory". מתיישב שוב.

נכנסים ל-"Jailhouse Rock". נחמד, קם לרגע וחוזר לשבת.

מתעייף, שם את הראש לרגע בין הידיים שלי ומנסה לחשוב איך אפשר לצאת מהמקום הזה בטיסה הקרובה ביותר. ימח שמם. רק הסוף, השורה האחרונה היו שווים את הסבל של השיר הזה.

מתחיל ללכת לקראת היציאה, מחשב אם יש לי מספיק מארקים לנסיעה לשדה… רגע, אקורדים של פסנתר ואני חוזר, מה זה חוזר, הראש מתנגן ואני חודר את הקהל כמו חץ, יש מצב שאפילו הדרכון נפל, מי יודע. בשביל השיר הזה אני נשאר פה.

ווואו…כמה שירה, כמה כוח. הכי טוב שיש (בלי לשמוע את "Till Victory" או את "Horses").

עולה שוב, חולצה אחרת, מצב רוח מוזר, מודה לאלוהים ודופקת את פיט טאונסנד בראש: אדוני ישמור, ימח שמם, וברוך הוא וברוך שמה.

ההופעה נגמרת, ערימות של גופות בדרך ליציאה אבל לי לא היה "Till Victory", או "Horses" או "Free Money". מה עושים??

איזה מזל שיש יוטיוב. לילה טוב לי. חוזר שלוש שנים אחורה, עובר מדינה. בינגו. סוסים פעמיים, וכסף אחד. לילה טוב לי, וימח שמם.

מודעות פרסומת