זה מדליק אותי // Arcade Fire

אז ככה, אחרי שבוע שבו העמסתי על עצמי אולי ביס אחד יותר ממה שאולי הייתי צריך, הרבה אנרגיות אין כרגע. אני מבשל משהו קטן שאני מקווה להעלות בשבוע הקרוב, אבל עד אז אני אנסה להרים את עצמי עם הערה קצרה על האלבום החדש של Arcade Fire. אין לי ממש כוח, כמו שניתן להבין, לכתוב ממש ביקורת מקיפה על האלבום החדש שלהם The Suburbs [אפשר לשמוע כאן], במיוחד מכיוון שאני חושב שלא תהיה שום בעיה למצוא ביקורת כזו תחת כל עץ רענן בזמן הקרוב. אז הנה כמה מחשבות משלי אחרי משהו כמו שבועיים עם הדיסק באייפוד.

1. אני מחשיב את האלבום הראשון של החבורה הקנדית/אמריקאית, Funeral, הזו כאחד מהאלבומים המושלמים המעטים שאני מכיר. מושלם לא רק בגלל המוזיקה הנהדרת, והכימיה המטורפת בין חברי הלהקה, אלא כי הוא היה יצירה אמיתית על חיים, על להתבגר, על ילדות ועל (מילה שחוזרת פה הרבה בבלוג הפופולרי שלי) קהילה. לא סתם משהו כמו 200 שירים שם נקראים "שכונה" בצורה זו או אחרת.

2. וזו בדיוק הייתה הבעיה שלי עם האלבום השני, Neon Bible. הוא היה כל הגאונות המוזיקלית, עם מעט מאוד מהאנושיות, לפחות לא מהסוג שיש בה קצת אור לפני החושך. הוא היה מצויין, ללא ספק, אבל לא הרגשתי צורך לשמוע עוד ועוד כמו את הראשון, במיוחד שמכיוון שהוא ייצר סוג של ניכור שיכול לשמש, לפחות מבחינתי, רק במצבי רוח מאוד מסויימים (המנוכרים), ולא כל כך בשאר הזמן.

3. מה שביא אותנו ל-The Suburbs, שהוא, במידה רבה ילד של שני האבות הקדמונים שלו ואלו, קודם כל, חדשות טובות. חדשות טובות כי לפחות חלק מהזמן קרני שמש של תקווה/זכרונות/נוסטלגיה/כאב אנושי חודרות את החושך שיצר Neon Bible, מה שמביא לכמה שירים שעושים הרבה כדי להזכיר כמה מדהימה הלהקה הזו יכולה להיות שהיא מחליטה שהיא מאויישת בבני אדם ולא בתיאטרון דאדא.

השיר השני, "Ready to Start" הוא דוגמא נהדרת לשילוב טוב בין שני המינים. הוא לא שיר שמח, לא חסר אפלוליות, אבל יש בו מהאנרגיה המיוחדת הזו שראינו כל כך ממנה ב-Funeral. גיטרה שנשמעת כמו, כפי שכבר סיכמנו, קרן שמש. פשוט נהדר. כאילו נוצר לשמוע בנסיעה, שזה כבר מעיד על חוסר סטטיות מסויים.

עוד שיר כזה הוא "Empty Room" היפהפה, שמחזיר לנו גם את הקול הנשי שכל כך היה דומיננטי ב-Funeral ומוסיף המון גם פה. הריף נשמע כאילו מישהו שם באמת התכוון לזה.

מרכיב לא צפוי  שחזר לחלק מהשירים הוא חוש הומור (אויה!) ואפילו, רחמנן, אגרסיביות מסיומת. "Month of May" הוא פשוט שיר רוק פשוט וטוב, שמצליח על הדרך לדבר על ליצור אלבום, על היצירה עצמה, אבל לא בקטע אוטובגרפי הרד קור שכזה, אלא (אויה!) בכיף פשוט ונהדר.

שאר השירים, כרגע, לא ממש עשו רושם אדיר עליי. זה לא ממש אומר שהם רעים – אני לא ממש חשוב שיש ללהקה הזו את היכולת לכתוב שיר ממש "רע" – אבל פשוט שירי אלבום, מה שנקרא, יחסית שכיחים וגנרים (כמו אלו שהם מנסים להשמע כמו ברוס ספרינגסטין בהם) או אפילו סתמיים (שיר הפתיחה למשל). יוצאים דופן הם אולי "Rococo" האיטי והיפה, וצמד שירי "Sprawl".

סך הכל אחלה אלבום מלהקה שמצופה ממנה, אולי בצורה לא הוגנת, לספק אך ורק יצירות מופת. יותר מהכל, מוזיקה אמיתית שבאה מאמנים אמיתיים, שנשמעת כמו (סליחה על החזרה) הדבר האמיתי בים של סתם איכסה, אפילו אם לא מדובר, לפחות עכשיו אולי זה ישתנה, בדיסק השנה (התואר הזה כרגע שמור ל-Extra Life, ולו בשל ביצי הפלדה). בסוף כתבתי די הרבה… נו טוב.  רק עוד דבר אחד:

—  הערת סיום, פתחתי לבלוג דף פייסבוק בשם "מאשין מיוזיק" לאלו מאיתנו שחיים להם בינות הדפים והפרופילים התכלחלים והיה רוצה לקבל התראה על פוסטים חדשים. יאללה ביי!

Advertisements