אלבומים ששווים מדף // Joe Strummer – Streetcore

יש אלבומים, רגעים מוזיקליים, שהם יפים, אבל לא רק. חזקים, אבל לא רק. אמיתיים, אבל לא רק. רגעים שבהם מתלכדים באותו הזמן ובאותו מקום כל כך הרבה דברים, לפעמים גם היסטוריה, שקשה לשים אצבע על דבר אחד שמחולל את הקסם שאנחנו, שאני, מרגיש שאני שומע אותם. האלבום הזה הוא אחד כזה.

להגיד שג'ו סטראמר הוא אחד המוזיקאים הכי חשובים במאה השנים האחרונות, ושהלהקה שהוא הנהיג בכל רמ"ח איבריו היתה אחד מההרכבים המוזקליים החשובים ביותר במאה השנים האחרונות זה, מבחינתי, כמעט מובן מאליו. אולי זה קשור לתקופה שבה אני חי, אולי להעדפות אישיות, ובטח קשור גם זה וגם לזה, אבל מהרגע שהאיש החד פעמי הזה החזיק את הסטרטוקסטר שלו והסתכל לתוך מיקרופון, אנחנו כולנו חיים ב – AS – אחרי סטראמר ו, לא לגמרי במקרה, BS – לפני סטראמר.

לרוב האנשים שחיים ביקום, כנראה שהפיסקה הקודמת הייתה יותר ממספיקה. אבל לג'ו סטראמר, לפחות מהדרך שבה המוזיקה שלו תמיד נשמעה, כלום לא היה מספיק. תמיד הייתה דרך חדשה להעביר את המסר, מה שהמסר הזה לא יהיה, תמיד יש כלי חזק יותר, סגנון מוזיקלי אחר, השפעות אחרות. כל אלה היו כלים בעיניו, ואם יש משהו שמר סטראמר עשה, אולי יותר טוב מכל אחד אחר בהיסטוריה של הרוק המודרני, זה לדעת מה לשלב איפה ומתי. גאון בכימיה.

מה שההקדמה המעט מפוצצת הזו עושה זה להפוך את מה שסטראמר והמסקאלרוס שלו עשו ב-Streetcore ללא פחות מנס. נס. נס. מה עושה האיש שכבר עשה הכל? עושה הכל שוב, רק אחרת. כמה מתאים זה שהאלבום הזה יהיה האחרון שהוא יקליט, כמה מתאים שהוא נשמע לא רק כמו מוזיקאי שבע רמות מעל מה שהוא היה פעם (ולהזכירכם, מעט בני תמותה, חיים או מתים, היו מה שהוא היה פעם), אלא שוב הפגנת יכולות בכימיה, שמתרכזת בשורשים של ג'ו סטראמר והאמן והאדם.

המרכיבים שהיו תמיד שם, הרוקבילי, הרגאיי, הרוק-סטדי, הפאנק, הבלוז, האמריקאנה, הכל עדיין שם, אבל האווירה אחרת, הזמן אחר, ומתקבלת ההרגשה הסמיכה, הביתית כמעט, של שורשים, של התחלה, רגע לפני שהכל נגמר. לא בכדי "Long Shadow" נשמע כמו מקדש לג'וני קאש, כי הוא פחות או יותר מוקדש לו. אבל, תגידו, מתי פעם האחרונה שמעתם מקדש רוטט בכל כך הרבה רגש:

באותו המטבע, גם גרסת כיסוי של אחד השירים האיקוניים של בוב מארלי, הוא עוד גרסת כיסוי. אבל מתי בחיים שלכם שמעתם מישהו מכסה משהו ככה:

סטראמר לא נשמע כמו חיקוי של מארלי, הוא נשמע כמו סטראמר, עם הנשמה, עם הגיטרה, עם הגישה, עם הרוק, עם הכל. כמו מרק סמיך של מוזיקה ו,הנה זה בא שוב, נשמה. הגרסה שמופיעה באלבום היא סטראמר לבד, בעוד השיר הוקלט כדואט פוטנציאלי עם קאש בכבודו ובעצמו. אם תשאלו אותי, לבד, עם המוות שאנחנו יודעים שריחף, והקיש לא הרבה אח"כ, השיר הזה הוא פשוט מפעל צמרמורות.

ויש, כמובן, את המקומות שבהם הוא יודע בדיוק איך לשלב את יסודות הנשמה הזו כדי לתת לכבוד לעבר, תוך כדי כך שהוא יוצר יצירת מופת משל עצמו. מה שדורות  חדשים יותר ינסו לחקות בשנים שעוד יבואו, כמו בשיר המדהים, מדהים, גדול מהחיים "Get Down Moses":

אבל האיש והאגדה לא הפך לג'וני קאש, או בוב מרלי רגע לפני שנפטר בטרם עת, אלא השאיר מורשת ארוכה, סבוכה ואמיתית – כי אם יש דבר א-ח-ד שג'ו סטראמר היה זה אמיתי – שכללה גם את העבר הפאנקי, גם את נגיעות הפופ, שמתרכזות ברגע מופלא כמו "Arms Aloft" או "Coma Girl":

הניסיון להכיל את כל מה שיש פה, כל מה שהיה, וכל מה שנשאר הוא כנראה די חסר תוחלת. ואם יש משהו באלבום הזה, מעבר לעובדה שהוא מושלם ותוספת ראויה שעומדת בכבוד כשווה מול שווה עם המיטב של סטארמר, וכן זה כולל את London Calling, זה הסירוב של סטראמר להכנע, להאמין למה שאומרים עליו, להתספק במה שיש. זו היכולת ליצור מתוך השורש של הנשמה ולזכור כל הזמן מי אתה, לאן אתה הולך. איש (כאילו) רגיל, כמו אלו שיושבים לידנו כל יום, כמונו, עם אש שבוערת כמו שמשות בגלקסיה רחוקה.

Joe Strummer

1952-2002

מודעות פרסומת