אלבומים ששווים מדף // The Replacements

רגעים אמיתיים בחיים לא עובדים כמו פרקים בסדרת טלוויזיה. שם, בדרך כלל, לקהל ולשחקנים ברור מתי הם עצובים, או כועסים. מתי מגיע רגע של קתרזיס או שמחה. הקהל יודע מתי למחוא כפיים (אפילו אם הם לבד בבית), למחות דמעה, או לבעוט בספה (וזהירות על הכלבה ששוכבת על השטיח).

בחיים, לעומת זאת, או בחיים שלי לפחות, אין רגע שהוא רק שמח, רק עצוב או רק כועס. אני די עצבני רוב הזמן, כנראה בגלל רגשות אשם פוסט-שואתיים כאלו או אחרים, גם בזמן שאני שמח. אני נבוך, די הרבה, גם כשאני עצוב. אה, ואמרתי צל קבוע של מודעות עצמית?

כנראה שזאת הסיבה שהאלבום Tim של ה-Replacements הם כזה נס בשבילי. זה לא שלהקות אחרות הן חד-גוניות, בזמן שהריפלייסמנטס הם קשת בענן של סגנון ומצבי רוח. ההפך הוא די נכון, מכיוון שרוב רובו של Tim, שיצא אי שם ב-1985, נשמע כמו מריחה אחת ארוכה עם מברשת עמוסה בצבעי אפור.

אבל האפור הזה, או הלבן, או השחור, מכיל בתוכו תערובת חמצמצה שיוצרת שלל דמויות, אמיתיות ומוחשיות כולן, שלא מתפקדות כאוסף שירים באלבום, אלא כעיירה אפרפרה של דמויות שכל ההבדל ביניהן הם לא המהות שלהן, אלא המינון של המרכיבים. הכל, כנראה, זו שאלה של מינון.

"Hold My Life" שפותח את האלבום נותן את הטון בצורה כמעט מושלמת. הקול המחוספס של פול וובטרברג, שמעביר תחושה של ספק ברוס ספרינסטין, מעמד פועלים, אול-אמריקן, ספק בכיין אלטרנטיבי מנתץ לבבות. הגיטרות שלא מצליחות להחליט אם הן כועסות, עצובות או נואשות והמילים האלו – Hold My Life – שמהדהדות חזק בין הצלעות.

התמהיל הזה, שיוצר את העולם המנוכר והמרגש של הרפלייסמנטס, הוא סוד הקסם של Tim, וזה שיוצר את תחושת ה"בית קטן בערבה שנשרף מרוב כעס ותשוקה" שהופכת אותו לאלבום כל כך מגנטי.

"Dose of Thunder" הוא למשל מה שקורה שהבלוז (שיוצא מהארון בענק בשירים כמו "Waitress in the Sky") והפאנק, הכעס והבעיטה, מתגברים לרגע על הניכור והבדידות, ויוצרים (שוב, עוד ניגוד) המנון ממכר של בדידות נעורים/בגרות. כנראה זה מה שקורה שטומי ראמון מפיק את האלבום שלך.

ואז המתח יורד, ומגיעים שירים כמו "Kiss Me on the Bus", שנשמע כמו שיר פופ שנות ה-80 כאילו טיפוסי, שרק הכנות והחספוס של הלהקה, ושל וובטרברג ספציפית, הופכים אותו מעוד ממתק קיטשי לתושב הכרחי בעיר/עיירה/כפר שהרפלייסמנטס יוצרים לכול אורך האלבום.

ב-"Bastards of Young" הפאנק האנגלי, אה-לה The Clash, יוצא מהשק, כמו הטיפוס המפוקפק של Tim, שנשען לו על קיר הסמטה מאחורי הקולנוע שבו הילדים מתאהבים ב-"Kiss Me on the Bus". עם מעיל עור, תספורת ג'ו סטראמר, וסיגריה תלויה על השפתיים. הוא לא נשמע זר בעיירה, אבל הוא שונה מכולם, עם דברים אחרים שיוצאים מהבטן.

אוורית הרוק ממשיכה בשירים כמו "Left of the Dial", המנון לתחנות הרדיו הקטנות ששידרו רוק אלטרנטיבי בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, כשהפאנק הבריטי מתערבב עם רוק קלאסי, סגנון Big Star (שהם, ללא ספק, אחת ההשפעות המשמעותיות ביותר על הסאונד, תדמית, והחיים של הרפלייסמנטס).

גולת הכותרת של האלבום המדהים הזה היא השיר שנועל אותו – "Here Comes a Regular", ש, עבורי, מסכם את ההישג הנפשי והרגשי שהוא Tim, לא פחות משהוא מוזיקלי.

הרעיון שאפשר לכתוב מוזיקה כל כך מיוחדת על נושא, כביכול, כל כך רגיל הוא מה שעושה את האלבום הזה. הקסם של הפחת חיים, יצירת עולם, מנוכר, כועס, מאוהב, בודד, מתגעגע, בעזרת צלילים, מילים ולב פתוח לרווחה.

קטגוריה : Features
תגיות : , , ,