שיחת רפש // ראיון עם Extra Life

לא יוצא לי הרבה להגיד "לכבוד הוא לי", אבל יש הזדמנות כזו עכשיו. לאחרונה אני מלהג די הרבה, בתוספת נפנופי ידיים מתלהבים ומביכים (שרק אני רואה, כמובן) על Extra Life המטלטלים, שהאלבום האחרון שלהם, Made Flesh, עומד ברור וחזק כאלבום הכי טוב ששמעתי בהרבה זמן. אז כאן, בפרק השני, ואני מקווה שלא האחרון, של שיחת רפש אני מעלה פה ראיון שערכתי עם האיש שהוא הוא Extra Life, הלוא הוא צ'ארלי לוקר הסופר מוכשר ומעניין. מעניין אפילו יותר אחרי הראיון הזה, וזה אחרי ששאלתי שאלות די מוזרות. סוף סוף אמנים אמיתיים בים של בולשיט מפלסטיק (ואני לא מדבר רק על מוזיקת "מיינסטרים". הפלסטיק פושה בכול). תהנו, אני נהניתי זה בטוח.

תהיתי אם תוכל בהתחלה לספר משהו על איך Exta Life נוצרה?

ב-2007 התחלתי לכתוב מילים לשירים בזמן שהייתי במסע הופעות עם הZ's [ע"ע להקת רוק ניסיוני מאיזור ניו יורק] ולהקות אחרות. לא ידעתי למה המילים האלו ישמשו, אבל הן הפכו לשירים שאיתם התחלתי להופיע בהופעות יחיד, רק גיטרה ושירה. קראתי לסולו הזה Extra Life. כל כך נכנסתי לזה שהחלטתי להקים להקה אמיתית שתנגן גרסאות מלאות של השירים. כל כך נכנסתי ללהקה שעזבתי את ה Z's להתרכז ב-Extra Life לחלוטין. ההרכב המקורי של Extra Life היה זה שאיתו הוקלט Secular Works [אלבום הבכורה של הלהקה מ-2008], אבל כמובן שמאז ההרכב השתנה.

"This Time" מתוך Secular Works:

אתה מרגיש שהלהקה צמחה מתוך סצנה מוזיקלית מוגדרת, עם אמנים ששותפים לרעיונות שלכם?

הייתי מגדיר את Extra Life כתוצר של פינה מסויימת של סצנת המוזיקה בברוקלין. הקצה היותר נסיוני של הסצנה הזו, לא האינדי התפל שצמח בשנים האחרונות. למרות של-Extra Life יש רגישויות פופ, אנחנו באמת במקור באנו מנויז, מטאל, פרוגרסיבי, פרי ג'אז, ניו קלאסי. אני לא יודע להגיד אם זו הייתה באמת סצנה אחת, אבל זה החלק מהסצנה של ברוקלין שממנו אנחנו באנו.

האם התגברות תשומת הלב בלהקה מאז Secular Works שינתה את הדרך שבה אתה ניגש לכתיבת שירים באופן כללי? האם זה קשה יותר לכתוב?

העבודה שיותר אנשים מאזינים בהחלט לא עושה את כתיבת השירים ליותר קשה. זה לא משהו שגורם למודעות עצמית בזמן שאני כותב בפועל. המוזיקה שאני כותב עכשיו שונה מ-Extra Life היותר מוקדמת, אבל אני לא חושב שזה תוצאה של חשיפה או תשומת לב. לכתיבה, כשהיא באה מהשראה אמיתית וזורמת טוב, תמיד יש את אותה הרגשה של שקט נפשי, פתיחות. התוצאות המוזיקליות אולי משתנות לאורך השנים, אבל ההרגשה והכוונה תמיד זהות: אינטנסיביות, השראה, התעלות רוחנית.

אני יודע שאתה מאוד מתעניין בצד התיאורטי של מוזיקה, בנוסף לכתיבה והופעה בפני קהל. האם אתה חושב שיש לכך השפעה על המוזיקה שלכם? איך?

זו שאלה טובה, אבל אני אגיד לך שאני לא באמת מתעניין בתיאוריה מוזיקלית כמו שאולי אתה עלול לחשוב. אני יודע למה אתה שואל את זה, בגלל שאני כתבתי מוזיקה לכלי נגינה קלאסיים, בגלל שאני משתמש בדפי תווים, כי אני לפעמים קורא לעצמי "מלחין". אבל מושגים מוזיקליים לא תופסים הרבה מקום מודע כשאני כותב, או מתאמן, או מופיע.

זה לא אומר שהידע הטכני לא משפיע על הכתיבה, זה פשוט אומר שאני לא משתמש בזה בכוונה או חושב על זה. ברור שאם יש לך ידע מסויים אז זה חלק ממך והמוזיקה תשקף את זה באופן טבעי, באותה צורה שהיא תשקף שברון לב, הומור, בעיית שתיה או כל דבר אחד שהוא חלק ממך.

האם היה רגע שבו הרגשת שהצד התיאורטי מעכב את התהליך היצירתי יותר משהוא עזר לו?

לא, לא הרגשתי כך. אני חושב שהרבה אנשים שיוצרים מוזיקה, במיוחד מוזיקת רוק שוליים, מפחדים ללמוד על פרקטיקות ורעיונות מסורתיים יותר כי הם מפחדים שהידע יעכב את היצירתיות. אבל זה לא עובד ככה. אך יש לך דמיון וכוח רצון ואתה מנגן מהלב, המוזיקה שלך הולכת להיות עמוקה בין אם יש לך דוקטורט או בין אם העיפו אותך מבית ספר בכיתה ח'. כשאני חושב על המוזיקאים העמוקים ביותר שאני מכיר ואוהב ומכבד, חלק מהם מאוד מעורים בצד התיאורטי, בזמן שלחלקם אין מושג איפה זה C אמצעי. זה לא משנה לי, כל עוד המוזיקה עוצמתית.

נראה שהמילים ב-Made Flesh יוצרות מתח מסויים, כאילו באותו הזמן מאוד אישי – כמעט לא מתקשר – יחד עם רוחניות כמעט פיזית, אולי קתולית. האם זה מתח שאתה מתמודד איתו באופן מודע בחייך ובמוזיקה שאתה יוצר?

אני בהחלט חשבתי בצורה מודעת על נצרות באלבום הזה. לא שכול האלבום עוסק בזה. האלבום יותר דן בגוף ובעוצמה, בפרט בהרמת המשקולות והמשטר הגופני שניהלתי בזמן שכתבתי את השירים. אבל הרעיון של רוח שמקבלת צורה גופנית היה חשוב לי בצורה מודעת: בודי-בילדינג כדרך שבה אפשר לקחת כוח רצון (רוח אישית) ולהפוך אותה לממשית. בנוסף, הצורה שבה זה קורה: פעילות גופנית קורעת שרירים שלאחר כמה ימים נעשים גדולים יותר. אני חשבתי על זה כעל צליבה-עצמית, והתעלות. זה מה שנידון בשירים "Easter" ו-"Made Flesh". אז להרמת משקולות היה פן מאוד נוצרי עבורי, למרות שבאותו הזמן היא לחלוטין הפוכה מדרך רוחנית כי היא עוסקת המון בכוחניות, יוהרה ועוצמה אישית. אז אני מניח שזה המתח שקיים שם.

"Easter":

7. אתה מרגיש שהמתח הזה משפיע על הצורה שבה אתם מנגנים?

אני מניח שהרבה אלמנטים מוזיקליים נוכחים ב-Extra Life. אני לא בטוח שאני יכול לנתח אותם ולהגיד שהם מקבילים לנושאים במילים. אני אשאיר את זה למישהו אחר עם יותר פרספקטיבה.

שוב, בהתייחס למילות השירים ב-Made Flesh. קיבלתי, אישית, תחושה ברורה של קול תוכחתי, גוער בחלק מהשירים, כמו "The Ladder" ו-"One of Your Whores". מי זה, או מה זה הקול הזה?

"The Ladder"

אני כותב מילים מכול מיני זוויות ראייה. אני מניח שאתה יכול להגיד שהן כולן פרספקטיבות בתוך הראש שלי ושהן לחלוטין עליי ועליי בלבד. המצבים והאנשים שמגולמים במילים הם שילוב של חומרים מחיי שלי, מחייהם של אנשים אחרים שבהם אני צופה, ספרים, ומהעיבוד היצירתי מחדש שלי של כול אותם מרכיבים. חלק מהדוברים בשירים האלו טעונים בשנאה, מיאוס ואכזריות. יש הרבה מזה בעולם ובהרבה מהשירים האלו אני מודה בחלקי שלי בכול השליליות הזו. בכמה שירים אני מאשים מישהו אחר בעוולות, בחלקם אני מאשים את עצמי בעוולות, ובאחרים אני ממש מבצע עוולות, אבל זה לא הנושא של רוב השירים הללו.

אני יודע שאתה כותב את רוב המוזיקה והמילים ללהקה. איך זה להיות בקולקטיב שבו יש לך שליטה על רוב מה שנוצר? יש תחומים שבהם חשובה לך שליטה יותר מאחרים?

הדינמיקה השתנה משהו לאורך הזמן. בזמן הקלטת Secular Works ובערך במחצית הקלטת Made Flesh כתבתי כול תו של כול שיר, לתפקידים של כולם. זה היה נהדר בזמנו כי אני נהנה לגעת בכול פרט במוזיקה ומכוון שזו דרך סופר-יעילה להתנהל. הכול היה נגמר בדיוק בזמן וזה היה נשמע בדיוק כמו שדמיינתי את זה.

אבל ככל שהזמן העבר הבנתי שהאנשים שאני מנגן איתם כל כך מבריקים שהמוזיקה רק תשתפר אם נעבוד בצורה יותר שיתופית על העיבודים. אז זו הצורה שבה אנחנו עובדים על החומרים החדשים עכשיו. זה לוקח יותר זמן, אבל התוצאות יותר מעניינות ומהנות עבורי. עכשיו אני פחות כמו "מלחין" עם הרכב ויותר כמו "כותב שירים" עם להקה. אני כותב את המילים, המלודיות, ותפקידי הבס הבסיסיים, שנותנים את ההרמוניה הבסיסית ואת התחושה של השיר. אבל אני לא מרגיש צורך לשלוט לבד בדברים כמו תיפוף ותפקידי כינור יותר מורכבים.

האם ישנם אמנים שאתה נהנה להאזין להם בזמן האחרון?

אני ממש נכנסתי לאלבום האחרון של The Knife. הוא ממש מקורי ואדיר. יש לי אובססיה עם אנתוני [מ-Antony and the Johnsons] ואני מצפה בכיליון עניים לאלבום החדש שלו! אני גם מאוד בקטע של ג'ימי סקוט לאחרונה. אני מאוד אוהב זמרים לא רגילים ומרגשים.

האם  יש ללהקה תכניות לצאת ולהופיע באירופה שוב? אולי בישראל?

אנחנו בהחלט נערוך מסע הופעות באירופה מתי שהאלבום המלא הבא שלנו ייצא. כנראה שזה יצא בקיץ הבא. יש לנו EP שיוצא בינואר או פברואר, אבל אני לא חושב שנצא להופעות איתו. הייתי מאוד שמח לבוא לישראל מתי שהוא, ואם תהיה מספיק התעניינות וזה יהיה הגיוני. בטוח.

Advertisements