אלבומים ששווים מדף // Tool – Ænima

בהתחשב באפקט שהיה ללהקה ולאלבום הזה על חיי הצנועים, הדרך שבה הגיחה Tool אל חיי הייתה די סתמית. את המוזיקה שלהם ראיתי לראשונה בתכניות מיתולוגיות כגון Headbanger’s Ball של MTV ו-House of Noise של Channel V ההודית. השירים היו איטיים, אפלים ומוזרים, הקליפים מתקופת אלבומם השני, Undertow, (פרי גאוניותו של אדם ג'ונס שליט"א) היו הזויים עוד יותר, ובעיקר קצת מפחידים. אקיצר, לא השתגעתי.

מה ששינה את הגישה הבסיסית שלי היו, כאמור, שני פרטים שטחיים מאוד. 1) באחד הקליפים של Anthrax, שאותם אהבתי, ואוהב, מאוד, לובש המתופף צ'רלי בננטה חולצה של Tool, מה שגרם לי לחשוב שיש פה משהו שאני כנראה עוד צריך לבדוק; 2) העטיפה של Ænima. נכון אומרים לא לשפוט ספר לפי העטיפה? אז כאן כנראה שטעו.

אני זוכר את הרגע שהרמתי את אינספור זוגות העיניים שמופיעות על טעיפת Ænima, עם פסי הפלסטיק שגרמו להזן לזוז ממקום למקום – כמו הסרגלים ה"תלת-מימדיים" של פעם. זה היה הדבר הכי מוזר והכי מגניב שראיתי. זה, יחד עם החולצה של ההוא, סגרו את העסקה. כנראה שזה מספק הצצה קצת לאיך אני בוחר להקות חדשות – הרבה צירופי מקרים.

אבל לא הייתי יכול לצפות למה שיהיה בפנים. האקורדים השמנים שנכנסו מהרגע הראשון של "Stinkfist", אחד השירים הפותחים הכי זכורים אי פעם, לפחות בחיים שלי, היו עולם אחר לגמרי. זאת לא הייתה האלימות הצינית של הלהקות ששמעתי אז, כמו White Zombie ו-Megadeth, וגם לא היצירתיות המתפתלת של Sonic Youth או Pearl Jam. ו הייתה חי שונה לחלוטין, כבשה עדינה עד שברירית בבגדי זאב טורף, שנשלטת על ידי אחת מקבוצות הנגנים הכי יצירתיות+מוכשרות שאלוהים אי פעם ראה.

אה,  וגם הם היו כועסים. כועסים נורא. אפילו שהיה עצוב, הקול הנדיר והמופלא של James Maynard Keenan היה תמיד קצת על הקצה, תמיד בדרך להפוך שולחן. המתח הזה, שאני חושב שרק הוא יכול ליצור, בין דיכאון כמעט קיומי, בדידות נוראה וביטוי אישי לזעם כמעט טהור, כוחניות והעצמה עצמית היה מטלטל מוחות.

המתח הזה, אפילו ברגעים שכל מה שקורה הוא איש שמקריא בגרמנית מתכון לעוגת שוקולד – כנראה סוג של אמירה על איך נתפוש צלילים כרשעים, כרוע, אפילו אם הם לא קשורים אפילו לרוע – נשמר לכל אורך האלבום. בין אם זה השירים היותר ישירים, כמו "Stinkfist", "Hooker with a Penis"  ו-"Forty Six and Two" או היצירות המתפתלות כמו "H." האלמותי ו-"Euology", שלו כנראה הפתיחה הטובה בתבל. הכול זה העולם השחור, המחוספס והכואב של  Tool.

אפילו רגעים אירוניים, כמו החיבור הטיפשי בין "Intermission" ל-"Jimmy", נשמעים כנים ודואבים. זה אלבום, בכלל, שמצליח לעשות מה שמעטים הצליחו בעבר ויצליחו בעתיד – להיות לחלוטין ברגע, שהרי אי אפשר כמעט לטעות באווירת שנות התשעים שלו, ובאותו הזמן מעבר לכול רגע.

גולת הכותרת של האלבום מבחינתי, דבר מצחיק להגיד אל יצירה שהיא כולה גולת כותרת אחת שמנה, הוא שיר הנושא של האלבום. השיר, יחד עם האלבום כולו ברמה מסיימת, נשען על הרעיונות והבדיחות של קומיקאי ענק, ביל היקס זצ"ל, שזכות Tool בכלל שמעתי עליו. הוא היה איש חד, עד כמעט לא מצחיק, עם דעות על הכול ובעיקר שנאה יוקדת לזיוף והמסחור בעולם הזה. באחד המערכונים הגאוניים שלו הוא מתפלל שרעידת אדמה חזקה תטביע את קליפורניה, שהיא היא סמל השחיתות עבורו, בים ותיצור רצועת חוף לאורך מדינת אריזונה המדברית. המערכון הזה, "Arizona Bay", הוא אחד החזקים של היקס, ומקור השראה לאלבום כולו.

אבל אין מקום שבו ההשראה הזו יותר חדה מאשר בשיר "Ænima", בו חלומו הפרוע של היקס הופך למציאות אלימה ומרגשת. החוקן, אליו נרמז בשם השיר, הוא בעצם שטיפת החרא שהוא הזיוף ההוליוודי משאר ארה"ב.

כולם מזייפים, וכולם יודעים את זה. כולם לוחצים יד לאנשים הלא נכונים, וכולם יודעים את זה. וזה אחד הדברים ש-Tool, ומעטות אחרות, עושה. לחשוף הכול, להיות הם – אפילו אם זה אומר להיות פלצנים ולא מקובלים, להיות אמנים במלוא מובן המילה ועדיין לרצות לשרוף את החדר.

אלו התכונות האלו, בתוספת העובדה הזניחה שכל אחד מהנגנים בכור האטומי הזה הוא כנראה אחד הטובים, אם לא הטוב ביותר, בתחומו, ושהכימיה ביניהם היא לא פחות מנס, שהופכות את הזעם שלהם גם לאנושי, את הריחוק לקרוב ואת הדמעה שמתפלקת להם בזמן שהם מורידים למישהו את הראש לעצובה ואמיתית.

Advertisements