אלבומים ששווים מדף // Nas – Illmatic

ניסיתי פעם, ניסיתי פעמיים, ולא ממש הולך לי לכתוב על האלבום הזה. אם היינו בעידן מכונות הכתיבה, הרצפה הייתה מרוצפת ניירות מקומטים.

אולי בגלל שהוא היה ענק בשבילי מזמן,התגלות, למרות שהוא עדיין ענק עכשיו. אולי כי זו המקבילה של לכתוב "ביקורת" על המקבילה של סרג'נט פפר, או Led Zepplin I של עולם ההיפ הופ, אחד האלבומים שיפיקו אנחות כאב ורגש מכול אחד. אלא אם כן, כמובן, הוא אידיוט.

מה שלא תהיה הסיבה, זה לא ממש הולך לי. אז אני משנה גישה: מה המשמעות של Illmatic עבורי?

Illmatic עבורי הוא אמנות טהורה. כמו בניין של גרופיוס, כמו "השור הזועם". יצירת מופת של מינימליזם שחור לבן. יצירת מופת, כי אף פעם לא הרגשתי שאני מקשיב לIllmatic. הרגשתי כאילו Illmatic אומר לי מה לחשוב, מה להרגיש, מה לראות (עד רמת הצבעים – בדרך כלל שחור ואדום, קצת אפור).

האלבום הזה הוא יצור חי. הוא עשוי מהבטון של ניו יורק, מהביטים של Dj Premier האלוהי, מההפקה של Large Professor המיתי, ויותר מהכול מהנשמה ומהשירה של אחד Nasir Jones, שבגיל 11 בערך (אני מגזים, אבל לא בהרבה) ביטא את מה שכנראה אלפים הרגישו, ולא התבייש או היסס לעשות את זה בדרך שלו – שירה.

כן, גם Jay Z וביגי משוררים, ורבים אחרים. אבל הם לא Nas. אולי זה לא הגיוני, אבל בעיניי זה כן. משורר במלוא מובן המילה, ברמ"ח ושס"ה. זו אולי הסיבה שההפקה והמילים פה משתלבות ליצור חי שלם ובלתי נפרד: האלימות, הפרנויה, הפחד, האהבה, התקווה מעורבבים עם ניחוח ג'אז ("New York State of Mind", עם מייקל ג'קסון ("I Ain't Hard to Tell"), עם לכלוך ועם זהב.

הניסיון לעבור כל שיר בנפרד מטומטם. זה יהיה כמו לעבור כל קיר בנפרד בבית של פרנק לויד רייט. זה אולי יהיה יפה ונחמד, אבל יפספס את התמונה הגדולה. לשבת מול הדבר הזה ולקוות שאזכה לחוות עוד אנשים, בני אנוש כמוני כמוך, מבטאים את עצמם בצורה כל כך קהילתית, פרטית וטהורה.

בעיקר, העובדה שכול מה שהאלבום הזה מנסה, ומצליח לעשות, זה לא להראות כמה מתוחכם הגיבור שלו, או כמה חכם, אלא פשוט להראות אותו. בלי קישוטים מיותרים, בלי שטויות – רק לב מדמם וחשוף, שמצליח להיות קשה כמו אבן, רך כמו חמאה ומפוצץ בתקווה.

מודעות פרסומת