סתם // אנשים רגילים עם שיער ארוך

אני תמיד הייתי רגיל. יש לי פרצוף רגיל, הרגלים רגילים, העדפות די רגילות. אני מתלבש בצורה שאפשר להגיד אותה כלא יוצאת דופן בעליל.

במהלך די הרבה מהחיים שלי הרגשתי לא משהו עם זה שאני רגיל. אולי בגלל שהרבה מהחברים שלי תמיד נראו לא רגילים, לפחות חיצונית. היה איזה עגיל, איזה קעקוע, איזה שיער ארוך, איזה חיבה לאי אילו סוגי אלכוהול.

אפילו שבסוף כך עשיתי קעקוע זה היה על הגב. לא ממש רציתי שיראו אותו. רציתי להישאר רגיל.

אני חושב שבגלל כל הסיבות האלו, ועוד אחרות, מאוד אהבתי ומאוד נמשכתי לאנשים שלא פחדו להיות חריגים. ששמו זין, שצבעו שיער (למרות שגם אני צבעתי שיער, אבל לצבע האדום הזה שנשים בנות 50 שמות באיזהשהו שלב. לא בדיוק מורד העשור), שלבשו מה בא להם ובעיקר אמרו מה בא להם. זאת תכונה שאני מאוד מעריך. כנות.

אבל מעבר לעובדה שאני מאוד מעריך אנשים מקוריים, או יוצאי דופן אני עדיין מרגיש את החיבור הרגשי החזק ביותר לאנשים שנראים רגילים, אבל הם לא.

אני אוהב משוררים שעבדו בחברות ביטוח, משוררים שהיו עובדי דואר. אני אוהב להקות שמורידות ראשים, אבל נראות כמו ילדים שסורגים סוודרים לאמא שלהם.

בצד השני של הניגוד, כמובן, יש את אלו שנראים פסיכים בטירוף, אבל מתבררים כאנשים רהוטים ו,אהמ, די רגילים.

מפה אני חושב צמחו האלילים העיקריים של שנות הנעורים שלי – אלו שאמא שלי בחיים לא הייתה מכניסה הביתה, אבל שהיו לוקחים אותה בוויכוח ברגע. המכה ההפוכה על הראש לכל מי שמזלזל באף אחד בגלל הצורה החיצונית שלו, בין אם הוא חושב שהיא משעממת (או רגילה) או כזו שמעידה על פזיזות וחוסר אינטלגנציה (מוהיקאן, נגיד).

אז את הפוסט הזה, בין אם הצלחתי להעביר את מה שאני מרגיש בכלל או לא, אני מקדיש לאלילים האלו. אנשים שאהבתי בתחילה בגלל המוזיקה שהם יצרו והתדמית המגניבה שלהם, אבל שלא פחדו להיות ישירים, אינטלגנטיים, ועם שתי רגליים חזק חזק על הקרקע.

הראשון בהם, וכנראה החשוב בהם, היה סולן Megadeth דייב מאסטיין. הוא היה ג'ינג'י, שיכור רוב הזמן, ובזמן שהוא לא שיכור מטיף לכל העולם מוסר, אבל הוא היה, ועודנו – ברמה מסויימת, לפחות – אחד הכלים החדים ביותר במחסן. הוא לא תמיד נראה כמו סוג הבחורים שהיית רוצה שיהיו חברים שלך (בניגוד לשניים האחרים ברשימה הקצרה הזו) אבל הוא לא עבד אצל אחף אחד (לא לא).

אחת הדוגמאות הבולטות והזכורות ביותר לתקופה שבה מאסטיין אשכרה תיעל את האניטלגנציה שלו למקום אחד בזמן אחד (מה שלא קורה, לצערי, רוב הזמן) היה הבחירות של 1992 בארה"ב, שבהן הוא תיפקד ככתב של MTV בוועידה של המפלגה הדמוקרטית. (מישהו יכול לדמיין את MTV מתעניינים בדבר כזה היום?!):

עוד איש חשוב ברשימה שלי חייב להיות רוב זומבי, אז מ-White Zombie, שיותר מכל אחד אחר הראה לי בנעוריי שאפשר להיות דפוק בשכל עם אובססיה חולנית לסרטי אימה (שמאוחר יותר הפכה לקריירה די מצליחה בעשיית סרטי אימה די מחורבנים) וגם חכם, רהוט, ומגניב. סוג של גלעד כהנא עם המון שלדים.

לפני שאגש לאיש השלישי פתאום נזכרתי בעוד מישהו שתמיד היה נראה לי נחמד וסבבה – סבסטיאן באך, סולנה הבלונדיני של Skid Row, סוג של ה"סוקראטס של סצנת ה hair metal (לא שזה קשה במיוחד), שמשום מה הפך באיזהשהו שלב לדמות בבנות גילמור…

האיש, האמיתי, האחרון ברשימה הוא גם במובנים מסויימים זה שהאפקט שלו היה המעניין ביותר – פיטר סטיל, הר האדם שעמד בקדמת הבמה של Type O Negative. סטיל, שבאופן מבאס במיוחד נפטר מהעולם מוקדם יותר השנה מוקדם מדי מדי, היה "ה"הדמות של הרוקר המבריק, האינטלגנטי, הנחמד, הציני.

הוא נראה כמו מישהו שכתב מוזיקה כואבת כי באמת כאב לו, שצחק על עצמו ועל התדמית שיצר לעצמו בגלל שבאמת חשב שהיא מצחיקה. הוא היה בן אדם, אמנם בן אדם ע-נ-ק, אבל בן אדם. לעולם חסר עוד איש טוב.

מודעות פרסומת