ארבעה שירים לשבוע חדש // Viva death

עבר די הרבה זמן מאז פעם האחרונה שכתבתי, בעיקר בגלל החגים+העובדה שהיקום ממשיך בבדיחות הקטנות שלו על חשבוני. הפעם: יש שכן שמכניס לנו ברגים לצמיגים, בנוסף לעובדה שהצלחתי לדבר שעה שלמה עם אחת מאלילי המוזיקה האדירים שלי מבלי להקליט מילה אחת. אחלה.

אבל בתוך ומעבר לכל אלו – אלוהים, שיהיה רק מעבר לכל אלו – יש מוזיקה. אליוט סמית הצליח להבליח לתוך הבתי שלי בצהריים נעימים אלו, בין הצצות דרך החלון לראות אם יש בורג חדש בצמיגים במקרה, דרך הסרט הנחמד בצורה קונסיסטנטית Good Will Hunting.

עכשיו, להקשיב לאליוט סמית זו אף פעם לא חוויה משמחת במיוחד. מרוממת, נוגעת, מרגשת, אבל לא ממש החומר ממנו עשויים שירי סוף חופה (אם תסלחו לי על האנלוגיה). הצורה שבה האיש חי, כתב ומת תמיד נוגעת. אז החלטתי לשים אותו, ועוד שלושה מחבריו לקבוצת ה"אויש-חבל-שהוא-מת". אני בטוח שלא הכנסתי את הגופה האהובה על כולם, אבל ככה זה בחיים.

את הגופה של ג'ף באקלי גיליתי כשיום אחד ראיתי איש מטורף מזיע נורא בטלוויזיה שלי. זו הייתה גרסה חיה של "Eternal Life" ששודרה בתכנית האלמותית 120 Minutes, הסולואים הקטנים שהוא עף אליהם שבריר שניה אחרי כל אקורד, הפספוסים, הזיעה, הכול. בשבילי תמיד הוא יהיה פשוט נשמה טהורה, מאה אחוז רגש:

איש שרק לאחרונה הצטרף לחבר'ה המתים הוא פיטל סטיל הענק (במלוא מובן המילה). כתבתי עליו לא מזמן, אולי יותר על האישיות שלו, אבל בהחלט עוד נשמה אדירה. אמנם מת ממחלת לב, או משהו בסגנון, אבל גורם לפחות לי לחשוב שיש אנשים שפשוט מרגישים יותר מדי. כאילו במותם האנשים האלו אומרים לנו, אם לצטט את הדינוזאור הזוטר, "You're Living All Over Me":

נסיים בעוד איש עם נשמה אדירה, שמת צעיר מדי ונחמד מדי, לפחות ככה זה נראה. גם על די בון כתבתי לאחרונה, אבל, כמו פיטר סטיל, הוא איש שצריך לכתוב עליו כמה שיותר:

מודעות פרסומת