זה מדהים אותי // הקסם של גברת ניוסום

אחת הטקטיקות הידועות של אנשים שהרגישו דחויים חברתית בזמן כזה או אחר הוא לשנוא את מה שכולם אוהבים. זה תמיד עובד: יש חולצה שכולם לובשים – איכס; שיר שכולם שומעים – רדוד, וכן הלאה וכן הלאה. זה הרגל כל כך יעיל, כל כך קל מאוד קשה להיפטר ממנו, אם בכלל.

אבל לפעמים אפילו הנפש הצינית שלי נותרת פעורת פה אחרי שחטפה נוקאאוט למוח. אני רוצה לתעב, לקלס, לדבר על עדר, לדבר על אינדבדואליזם, אבל משהו חזק יותר מנצח. זה לא קורה הרבה, אולי כי אינסטינקט הישרדות בדרך כלל ינצח דברים אחרים, אבל לפעמים זה כן.

זה קרה לי אתמול בהופעה של ג'ואנה ניוסום בבית האופרה בתל אביב.

בפעם הראשונה ששמעתי על גב' ניוסום שמתי לב, במסגרת מאמציי הבלתי נדלים למצוא עוד משהו שאף אחד אחר לא יבין חוץ ממני, שיש המון ביקורות, של אנשים שאני מאוד מכבד, שלא מפסיקים להשתפך עליה. זה התאים בול: בדיוק הייתי בשלב ה"בנות שרות שקט" שלי (שכלל את ניקו קייס, בת' אורטון, קאט פאוואר, אזור ריי, ואחרים), היא נשמעה עם פוטנציאל, הכול. רק לא יצא. לא יודע למה.

מאז שמעתי אותה פעם פעמיים, וקשה להגיד שסבלתי, אבל לא ממש התעמקתי מספיק. אולי בגלל שהייתי עסוק במחוזות מוזיקליים אחרים. אבל לקראת ההופעה שמעתי יותר ויותר, נהניתי יותר ויותר ועדיין חששתי קצת. חששתי מהקול המוזר, חששתי הקהל יהיה מלא אנשים נפוחים ומוזרים, חששתי שייפול טיל דרך התקרה (זה כבר בזמן ההופעה, אבל אמיתי).

 מה קרה בפועל? ססאמק: קסם. תוך שבריר שנייה האישה/ילדה הזו הפילה כול חומה שאפשר לחשוב עליה, הסירה קורי ציניות במחי יד קטנה והעיפה את המוח שלי, וכנראה את זה של כול שאר האנשים בקהל, לחלל. יש רגעים כאלו, שאתה יודע שאתה עד למשהו מיוחד, למישהו שאין כמוהו ולא יהיה. זה היה ככה, בשבילי, בהופעה של מוריסי לפני שנה, גם קצת בהופעה של בת דודה רחוקה ומוכשרת מאוד (שירה ז כרמל – אם יש הופעה לידכם, תלכו. בלשון ציווי). אבל עם ג'ואנה ניוסום זה היה זה כפול מאתיים.

הקול, העיבודים המטורפים, הטכניקה, הרגש, האנושיות, וקצת כוסברה, שהיא, כידוע, אותו מרכיב מיוחד שיש בו סיכון להפוך מוזיקה לבלתי נסבלת, הסיכון שחייבת לקחת כדי שיהיה סיכוי שתהיה גאונית. הכול היה, תמהיל מוזר שלא תהיתי עליו לרגע – הייתי עסוק בלהיות מכושף.

היו שירים מהאלבום הראשון, שבו הקול המעט יותר צפצפני הבליח, למרות שבמידה יותר מתונה מהגרסאות המוקלטות, אני חושב. אבל פתאום זה לא שינה בכלל. מה שלפעמים צרם בהאזנה בבית היה הגיוני לגמרי. מולי ישבה פרסונה, דמות אחרת. אם אולי לפעמים היא נראית, נשמעת ומתנהגת אחרת, זה בסדר כי זו היא.

אבל גולת הכותרת, ללא ספק, היו השירים החדשים יותר, המתפתלים, הספק מסורתיים (מקאטנרי ועד מוזיקת ימי הביניים/יפנית ?!) ספק פורצי כל גבול, רגישים, אישיים, אבל מיתיים וענקיים. היה אפשר לעצום את העיניים ולרגע לדמיין את קייט בוש הצעירה, לפעמים את ג'וני מיטשל. אבל כשהן נפתחו, הנחשול האינטימי שהוא המוזיקה והאישיות של ג'ואנה ניוסום עלו על כל אלה, ויותר. 

הקטע המוזר הוא שלמרות שמחאתי כפיים עד שכמעט עפה לי הטבעת והתפרקו לי הכתפיים, זה לה הרגיש נכון. הרגיש כאילו האישה הזו סללה דרך ראשית אל תוך הלב שלה, ואני פה מוחא כפיים כאילו אנחנו לא מכירים. אי אפשר איזה חיבוק או משו? 

Advertisements