אלבומים ששווים מדף // Live – Throwing Copper

אם Tim של ה-Replacements היה סוללת דמויות מעיירה אמריקאית מוזרה ואפרפרה, חלקם חסרי סיכוי, חלקם בועטים בפנים, אז Throwing Copper הוא העיירה הזו בלילה, בגבול בין הבתים ליער שמקיף אותה. מקום מפחיד, שלא באים אליו הרבה אבל מושך כמו סירנה שתטריף עליך את דעתך.

האלבום הזה מפחיד אותי. למרות שעברו 16 שנה מאז שחרשתי עליו, בצורה כמעט חסרת תקדים, הוא עדיין מפחיד אותי. לא כי הוא טוב, טוב לא מפחיד אותי. הוא מפחיד אותי בגלל שהוא מרגיש כמו עצב חשוף, כמו כאב, כמו בדידות, כמו חדר בטון עם חלון קטן לנוף עם עצים מיובשים. ורוח רפאים.

"The Dam at Otter Creek" הוא שיר מפחיד, וכשיר שפותח את האלבום הזה, הוא כנראה מבין המפחידים ביותר. שיר שבונה מתח עדין, מושך אותו כמו ראצ'ט לאט לאט. המתח הזה משתחרר, הפזמון מרעיש ופרל ג'מי, אבל אין קתרזיס. בצורה מוזרה השחרור רק מגביר את אי הנוחות, כמו להלחם בדבורה בחדר שאף פעם לא יוצאת דרך החלון. זה אולי מרגיש פרודוקטיבי בהתחלה, אבל רק מייאש יותר.

"Lightning Crashes", אולי השיר היפה באלבום, ואחד היפים בעשור ההוא שלא נזכיר את שמו, מחזיר את החידלון הטיפוסי של Live. משהו נשמע אופטימי, ואתה לא יודע למה, משהו נשמע מטריד, ואתה בדיוק למה – ואין אף מקום אחד שהוא זה, שהוא המקום שבו תגיד – פה התקווה, פה הכאב. הכל מעורבב המג'ימיקס של הפקת ניינטיז (הנה, אמרתי את זה) ריקה.

זה לא שהלהקה לא מנסה להיות יותר קצבית, יותר משחררת ופחות אוגרת, זה פשוט שבתמונה הגדולה זה לא מצליח לה. משהו מטריד יותר מדי, משהו שורט יותר מדי. ואולי זה נשמע מוזר, אבל זו אחת הסיבות שהאלבום הזה לא צולל לנשיית שנות התשעים יחד עם Candlebox  או Belly (זצ"ל). בגלל שהוא מגזים, בגלל כל הדרמה. בגלל שהוא מפחיד לי את השועלים.

"Selling the Drama" היה כזה חתיכת להיט ענק, כזה "Losing my Religion" לעניים מישראל, שכמעט מוזר לחשוב עליו בקונטקסט של האלבום הזה, אבל זה בדיוק הסביבה הטבעית שלו. אם כבר, הוא מרגיש יותר ויותר כמו שיר חלש, כמו התאמצות מזייפת, בהשוואה לעצבים המרוטים והאלימות המתוחה של שאר האלבום.

לעומת זאת, "I Alone" הוא הלהיט הנכון. שיר חרוש, סינגל קלאסי, אבל חורך עצמות. דוחה, מגעיל, ועושה רע על הנשמה. רק שמגיעים ל-"Iris" יש הפוגה סוף סוף. פה האלימות שנבנתה באיטיות מתפרצת באמת, קצת קטרזיס אמיתי.

"Top", עוד תחנת דלק בכביש הארוך והשחור של Live, שיר יפהפה שכנראה לעד ייזכר כשיר שבו זה נראה שהחבר'ה ממש מתים על היטלר – או שזה רק נדמה לי? בכל מקרה, הכיף והכאב ממשיכים עם "Shit Towne" שלפחות מנסה להעיף את קורי הכביש, ונותר אחד השירים הזכירים והקליטים. שזה משהו.

כל אלו מנסים, עושים משהו, נשמעים כועסים, אבל לא ממש כועסים. מנסים כדי שיראו שמנסים, ועוברים הלאה להטריד עם "Waitress" ו"White Discussion" – שוב אחד השירים האדירים באלבום, ושוב נשמע כמעט ניינטיז טיפוסי מדי. אבל כששירים כאלו טובים, טיפוסי נסבל.

אבל האלבום הזה, הפקעת הלא פתורה הזו, הוא הרבה יותר – או הרבה פחות, תלוי איך מסתכלים על זה – מסך חלקיו המוזרים. אולי זה בגלל ששמעתי אותו בזמן שחרשתי על Doom על המחשב בחדר חשוך, אולי. אבל משהו פה, כמו יצור ביצתי מאיזה סכר באיזה עיירה, רודף כמו רוח, מציק. אני בטוח שאני לא אשמע את האלבום הזה עוד הרבה זמן, צריך לישון בלילה.

Advertisements