Questioning / An interview with Ian MacKaye – part I

*הערה: למרות שהבלוג שלי כתוב בעברית החלטתי, כתוצאה מהנושא של הראיון והחשיבות שיש לו בעיניי, לפרסם אותו באנגלית, ועל ידי כך לאפשר לקוראים מחוץ לישראל לקרוא אותו גם. בכל מקרה, תרגום עברי של הראיון מופיע מתחת לגרסה האנגלית.

*Note: My blog is usually in Hebrew. It is because of the nature of the subject matter discussed in this piece, and the importance I feel it has, that I chose to break habit and post it in English, as to make it more available for readers both within Israel as well as without.

"What do everyday people do when they feel like speaking out?"

That's the question that has been bugging me for the last couple of years, and which has been the impetus for whatever this project turns out to be.

How to combine two seemingly disparate elements in my personality: the "normality" of my everyday life, and, to some extent, of my views, and the fact that I feel so strongly about certain issues, a need to speak out, do something.

Maybe it's the fact that I was brought up in what could be considered an upper-middle-class background, or the fact that joining a combat military unit was an almost obvious and immediate choice, or maybe it was where I was brought up. Regardless of the reasons, I have always felt like a regular person.

The kind of person that doesn't act out, that doesn't speak up. The kind that accepts reality as it is, since upsetting realty is, at least I thought, a very un-normal thing to do.

In trying to figure this out for myself, and since music had always meant so much for me, on both an emotional and intellectual level, I thought I'd try and speak with musicians who I feel have been vocal about change in their communities, and see if speaking to them could perhaps help sort these issues out.

With that intent in mind, there's really no better person to start with than Ian MacKaye.

Introducing Ian MacKaye, perhaps one of the most outspoken, prolific, and influential musicians working in the last 30 years would be kind of ridiculous, especially since material about him, the seminal record label he founded and still runs, and his several groundbreaking bands (Teen Idles, Minor Threat, Fugazi, The Evens, Embrace) can be found pretty much everywhere.

But for me, Ian MacKaye isn't only a musician I respect immensely, but a person I respect as well. And when trying to figure out how to address the whole issue of "doing something about something" in the environment we live in, there was no one I would have rather opened this mini-project with.

I began my conversation with Ian really trying to understand, perhaps embarrassingly, what the hell I was looking for. I told him I wanted to see where was political music in Israel, since I didn't feel like it really existed.

"What do you mean by political?," was his response, and I was stumped by the very first question. "I don't know…" I admitted after a short pause," I guess I mean music that calls people to action. Music that doesn't just say how things are, but calls to change it." It didn't help me much.

"But isn't the music that calls people to action often the music that tells how things are? I mean, I think I know where you're getting with this, I just want to know what you mean."

I tried again: "I guess I mean music that creates a sense of community, a togetherness. Maybe that's what calls people into action, that they feel a part of a community."

"You know, I have had correspondence with people from Israel throughout the years, and I got the sense that there is that kind of scene going on in Israel. Maybe it's too little or too out of the public eye that you don't know about it?"

By now, I was in real trouble. I had scheduled the phone conversation weeks in advance, prepared questions, and 20 seconds into the interview I was at a loss.  "Let me give you an example," I tried yet again.

I then recounted a cultural incident that occurred recently here in Israel after the Pixies canceled their scheduled Tel-Aviv show just a few days before the concert. I was pissed. Everyone I knew was pissed. It felt like we were being punished for something that had nothing to do with us.

But then it got me thinking, about all the bands who I know had very strong views, and which I respected for holding such views, and who would never even consider coming to perform in Israel in the current political climate.

I recounted the affair to Ian, and, to my surprise, he didn't seem as certain  it was politics that kept the Pixies from coming over.

Ian: "People hear about Israel, it's as if there's a bus exploding on every street. If someone planned on  going, then people would say 'you better watch out, aren’t you scared,' much in the same way they would warn you of being mugged in New York. So I guess maybe the Pixies canceled because they got scared."

Machine Music: They booked the show when the insanity around here was at what could be considered an everyday level, and they canceled after something extreme happened.

Ian: "So they might have been scared."

MM: Yeah, but they made it appear as if they were afraid that by coming they would be sending a political messages they weren’t interested in.

Ian: "Well, you don't expect their PR guy to say they're scared do you?

We were asked in one time in Fugazi if we would ever do a show in Israel, and I think we would have, since we separate a government from its people. Knowing government, we can always assume that any given government never truly represents its people."

But, regardless of Ian's thoughts as to why the Pixies canceled, the whole thing still made me think about how disconnected were values I considered worthy from the everyday, "normal" life I was actually leading

How could I live in Israel and do or say nothing about what's going on, regardless of political stance? Ian Mackaye's answer: question everything

Ian: "It really is all about questioning whatever is happening around you.

I'm 48, I grew up in the late 1960s, early 70s. My parents were what you might call hippies, and the message I grew up with was: question authority. Like the government, I'm not against any form of government; I just assume whatever government that is in place at the moment is probably lying."

I don’t say 'they're definitely lying.' Just that there's a good chance they are.

Growing up in D.C., there isn't that much to do. And when there isn't that much to do you'd quickly discover that when you asked to do your own thing the first answer your going to get is 'no.' Not because it can't be done, but because people, authorities, don't like the hassle. They don't like to be bothered."

So when you know you're going to hear 'no' every time, you start to question things, and do your own thing."

MM: DO you think that questioning is also something you can do with your music, or do you need to verbalize it? I've always had the feeling, with Fugazi for example, that you guys were always changing things around, always trying to sound different than the last song, the last album. Was that also a way of keeping people on their toes? of questioning?

Ian: "For sure. Music is a language, a dialogue. If we would have played songs that sounded like Minor Threat in Fugazi people would think we were just trying to do something we did in the past.

We don’t sit arond thinking what people want to hear, people listing to us because they expect us to be free, and that's what we think about when we make music. Our main goal was always to try and challenge ourselves, not think of what other people wanted to hear."

 

Some bands would work their way to a certain sound that works for people and then do it over and over. But that's a mistake, since it goes against the process which led them to a sound that people liked from the get go."

All the bands I was in, they all have different people in them, created different interactions, so obviously it's going to sound different. When people come up to a Fugazi show and say 'Play a Minor Threat song,' but I'm the only one that was in Minor Threat!"

MM: It's kind of disrespectful to the other guys the band…

Ian: "Damn right it's disrespectful. Now, with the Evens they would never do that since it's me and Amy, and we're sitting down. But think about how much that teaches about how our mind works. They see Amy, a woman, and don't think of asking for Minor Threat songs, which they do all the time during Fugazi shows.

That's all they teach you to do, to put labels on things. 'Where do you fit? Where do you fit?'"

As the conversation was nearing toward its end, I thanked Ian for the talk, again saying I hoped these conversations would help me understand how it was that I wanted to live, as a normal person in such an abnormal situation.

It was at this point that he shared a short story with me, that made me realize how badly I want to proceed further with my own questioning of mine and the value that I, not having meter-long dreadlocks, could have in trying to question things around me.

Ian: "Me and Amy were thinking about marriage. Now, my sister, she's gay, and at the time she got married when Gavin Newsome was mayor of San Francisco [who authorized gay marriages]. And then Schwarzenegger came and canceled it. So they had to do this civil union thing, and go through all the bureaucracy. And I felt like it was wrong, that I would get married while my sister can't."

And you know what she told me? She said, 'Do you know who supports same-sex marriages? Gay people who can't get married. Get married. We need more married people to support same-sex marriages.'"

Going back to what you said about Israel, I mean I had time when I wanted to leave this country, over all the wars that the United States was causing all over the world. But then to whom would I leave it all? To the worst people, the people who got it to be the way it is in the first place. So leaving isn't the answer."

(to be continued)

 

"מה עושים אנשים רגילים שהם מרגישים שהם צריכים לעשות משהו?"

זו השאלה שמטרידה אותי בכמה שנים האחרונות, ושהייתה ההשראה למה שלא ייצא מהפרוייקט הזה. איך לשלב שני חלקים כביכול סותרים באישיות שלי: ה"נורמליות" של חיי היומיומיים ושל הדעות שלי, והעובדה שאני מרגיש צורך עז לדבר על נושאים מסויימים, לעשות משהו.

אולי זו העובדה שגדלתי במה שתוכלו לכנות בית מהמעמד הבינוני הגבוה, או העובדה שעבורי בחירות מסויימות, כמו למשל גיוס ליחידה קרבית, היו ברורות מאליו, או המקום בו גדלתי. בכל מקרה, תמיד הרגשתי כמו אדם די רגיל. מסוג האנשים שלא עושה כלום לשנות דברים, שלא מוחה. הסוג שמקבל את המציאות כפי שהיא, מכיוון שכל ניסיון לשנות אותה, או לפחות כך חשבתי, יהיה דבר די לא נורמלי לעשות.

וכך, כתוצאה מניסיונותי להבין איך אני מתמודד עם המשוואה המוזרה הזו, וכפועל יוצא מהעובדה שמוזיקה תמיד הייתה חשובה לי במימד הרגשי והאינטלטקואלי, חשבתי שאני אנסה לדבר עם מוזיקאים שאני מעריך, שתמיד היו קולניים לגבי הצורך לשינוי בקהילות שלהם, ולראות אם שיחה איתם תוכל לעזור לי לברר את השאלות שלי.

חמוש בכוונה זו, אין בחירה טובה וברורה יותר כנקודת התחלה למסע הזה מאשר איאן מק'קאיי.

זה יהיה די מגוחך לנסות ולהציג את איאן מק'קאיי, אולי אחד המוזיקאים הכנים, פורים, והמשפיעים ביותר בשלושים השנים האחרונות, במיוחד מכיוון שיש חומר על האדם בכל מקום שרק רוצים. מידע על חברת התקליטים החשובה שהקים, ועודנו מנהל, ו, כמובן, הלהקות פורצות הדרך שהקים כמו  Teen Idles, Minor Threat, Fugazi, Embrace, The Evens.

אבל, עבורי, איאן מק'קאיי (מבוטא מק-איי, כמו מק+קריאת כאב) הוא לא רק מוזיקאי שאני מעריך עד בלי די, אבל אדם שאני מעריך גם כן. ומתוך ניסיונותיי לנסות להבין את כל עניין ה"לעשות משהו בקשר למשהו" בסביבה שאנו חיים בה, לא היה אף לא אדם אחד שלא הייתי מעדיף להתחיל איתו את המיני-פרוייקט הזה.

התחלתי את השיחה שלי עם איאן בניסיון להבין, בעוונותי, מה לעזעזל אני רוצה ממנו. אמרתי לו שאני רוצה להבין איפה המוזיקה הפוליטית בישראל, בתוך התחושה שאין כזו, או לפחות לא שאני מבחין בה.

"למה אתה מתכוון בפוליטי?" הוא שאל, ותקע אותי על השאלה הראשונה. "אני לא יודע…" הודיתי לאחר הפסקת חשיבה קלה, "אני חושב שאולי אני מתכוון למוזיקה שמניעה אנשים לפעולה. מוזיקה שלא מסתפקת בלתאר את המצב אלא קוראת לשנות אותו". זה לא עזר לי הרבה.

"אבל מוזיקה שמניעה אנשים לפעולה היא לא, בהרבה מן המקרים, מוזיקה שמתארת את המצב כמו שהוא? כאילו, אני חושב שאני יודע לאן אתה מכוון עם זה, אני רק רוצה לדעת למה אתה מתכוון".

ניסיתי שוב: "אני מניח שאני מתכוון למוזיקה שיוצרת תחושה של קהילה, של ביחד. אולי זה מה שמניע אנשים לפעולה, שהם מרגישים חלק מקהילה".

"אתה יודע," הוא ענה, "התכתבתי עם כמה אנשים מישראל לאורך השנים וקיבלתי את התחושה שיש סצנה כזו כמו שאתה מתאר בישראל. אולי היא קטנה מדי, או נידחת מכדי שתוכל לשמוע עליה?"

בשלב הזה כבר הייתי ממש בצרות. קבענו את שיחת הטלפון שבועות מראש, הכנתי שאלות, ו-20 שניות מהרגע שהראיון התחיל הייתי כבר אבוד. "תן לי לתת לך דוגמא", ניסיתי שוב.

סיפרתי לו על איך שהפיקסיז ביטלו את ההופעה שלהם לפני כמה חודשים, ממש כמה ימים לפני שהיא הייתה אמורה להתקיים. כעסתי. כל מי שהכרתי כעס. זה הרגיש שאנחנו נענשים על משהו שלא היה קשור לאף אחד מאיתנו.

אבל, למרות הכעס, זה גרם לי לחשוב. לחשוב על כל הלהקות שהכרתי כבעלות ערכים מוצקים וידועים, ושכיבדתי אותן בשל הערכים הללו, ושבחיים לא היו שוקלות אפילו להגיע לישראל באקלים הפוליטי הנוכחי/נצחי.

אבל אחרי כל הסיפור הזה, איאן לא היה משוכנע כמוני שפוליטיקה הייתה הסיבה שהפיקסיז ביטלו מעט אחרי אירועי המשט בסוף מאי.

איאן: "אנשים שומעים על ישראל, כאילו שיש אוטובוס מתפוצץ בכל פינת רחוב. אם מישהו תיכנן לנסוע, אנשים בטח היו אומרים לו 'כדאי שתזהר, אתה לא מפחד', בערך באותה הדרך שהיו מזהירים מישהו שנוסע לניו יורק משודדי רחוב. אז אני מניח שהפיקסיז ביטלו כי הם פחדו".

מאשין מיוזיק: הם קבעו את ההופעה בזמן שהטירוף פה באיזור היה ברמה שיכולה להיקרא יומיומית, ואז ביטלו אחרי שמשהו קיצוני קרה.

איאן: "אז יכול להיות שהם פחדו".

ממ: כן, אבל זה גרם לזה להיראת כאילו שהם פחדו שבעצם הגעתם לישראל הם יעבירו מסר שהם לא רצו להעביר.

איאן: "אתה לא מצפה מאיש יחסי הציבור שלהם להגיד שהם מפחדים, נכון? אנחנו נשאלנו באיזושהי נקודה אם Fugazi הייתה פעם שוקלת להופיע בישראל, ואני חושב שהיינו מסכימים, כי אנחנו מפרידים בין ממשלה של ארץ מסויימת לעם. מנסיוני, תמיד נוכל להניח שכל ממשלה שלא תהיה לעולם לא מייצגת נאמנה את העם שלה".

אבל, בלי שום קשר להערות של איאן לגבי סיבת הביטול, כל עניין הפיקסיז גרם לי לחשוב על עד כמה מנותקים הערכים שהגדרתי כראויים מהחיים היומיומיים שאני מנהל. איך אני יכול לחיות בישראל, בין אם בחברה או יישות פוליטית, מבלי לומר או לעשות דבר לגבי מה שקורה, בלי שום קשר למה הדעה הפוליטית שלי? התשובה של איאן: תטיל ספק.

איאן: "זה הכל קשור להטלת ספק בכל דבר שקורה סביבך. אני בן 48, גדלתי בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. הורי היו מה שאתה יכול לכנות היפים, והמסר שאני גדלתי איתו היה: תטיל ספק בסמכות. כמו הממשלה, אני לא נגד כל צורת ממשל או כל ממשלה. אני רק מניח שכל ממשלה שלא תהיה כנראה משקרת."

"אני לא אומר שהם 'משקרים בוודאות', רק שיש סיכוי די טוב שהם משקרים".

"כשאתה גדל ב[וושינגטון] די.סי., אין הרבה ממש לעשות. וכשאין הרבה לעשות, אתה מגלה די מהר שלא משנה מה תבקש לעשות משלך תמיד תתקל ב'לא'. לא בגלל שזה בלתי אפשרי לעשייה, אלא בגלל שאנשים, גורמי סמכות, לא אוהבים שמציקים להם. הם לא אוהבים לצאת מגדרם."

"אז כשאתה יודע שתמיד תשמע 'לא', אתה מתחיל להטיל ספק בדברים, ולעשות את מה שאתה רוצה לעשות".

ממ: אתה חושב שהטלת הספק הזו זה משהו שאפשר לעשות גם עם מוזיקה, או שחייבים לדבר על זה במילים? לי תמיד הייתה את ההרגשה, עם Fugazi, למשל, שאתם תמיד שיניתם דברים, תמיד מנסים להשמע אחרת מהשיר הקודם, מהאלבום הקודם. האם גם זו הייתה דרך לשמור על דריכות? להטיל ספק?

איאן: "וודאי. מוזיקה היא שפה, דיאלוג. אם היינו פשוט מנגנים שירים שנשמעו כמו Minor Threat אנשים היו חושבים שאנחנו מנסים לשחזר משהו שנעשה כבר."

"אנחנו לא יושבים ומנסים לחשוב מה אנשים רוצים לשמוע, אנשים רוצים להקשיב לנו מכיוון שהם מצפים מאיתנו להיות חופשיים, וזה הדבר שאנחנו חושבים עליו שאנחנו עושים מוזיקה. המטרה העיקרית שלנו תמיד הייתה לנסות לאתגר את עצמנו, לא לחשוב מה אחרים רוצים לשמוע."

"יש להקות שעובדות עד שהן מגיעות לצליל מסויים שאנשים אוהבים, ואז הם ממחזרים אותו שוב ושוב. אבל זו טעות, מכיוון שזה סותר את התהליך שהוביל אותם לצליל שאנשים אהבו מלכתחילה. לכל הלהקות שהייתי בהן היו אנשים שונים, אינטראקציות שונות, אבל ברור שהן גם יישמעו שונה. כשאנשים היו מגיעים להופעות של Fugazi ואומרים 'תנגנו שיר של Minor Threat', אבל אני היחידי שהיה ב-Minor Threat!".

ממ: זה די מזלזל באנשים בחברים האחרים בלהקה…

איאן: "בטח שזה מזלזל. הם בחיים לא היו עושים את זה עם ה-Evens [הלהקה של מק'קאיי ובת זוגתו איימי פרינה] מכיוון שיש את איימי, וההופעות בישיבה. אבל תחשוב על עד כמה זה מלמד אותנו על הצורה שבה המוח שלנו עובד. הם רואים את איימי, אישה, ולא חושבים אפילו על לבקש שירים של Minor Threat, מה שהם עושים כל הזמן בהופעות של Fugazi."

"זה כל מה שהם מלמדים אותך, לשים תוויות על דברים. 'להיכן אתה מתאים? להיכן אתה מתאים?'"

לקראת סוף השיחה שלנו, הודתי לאיאן על הראיון, בעודי מביע שוב את תקוותי ששיחות כאלו יעזרו לי להבין איך אני אמור לחיות כאדם נורמלי במצב כל כך לא נורמלי. וזה היה בנקודה הזו שהוא חלק עמי סיפור שגרם לי להבין עד כמה אני רוצה להמשיך את התהליך הזה, ועד כמה עצם העובדה שאני מחשיב עצמי כאדם רגיל יכולה להיות לי לתועלת, ולא למכשלה.

איאן: "אני ואיימי חשבנו להתחתן. עכשיו, אחותי, היא לסבית, ובזמנו היא התחתנה כשגאווין ניוסום היה ראש עיריית סן פרנסיסקו [והתיר נישואים של בני זוג חד מיניים]. אבל אז שוורצנגר בא וביטל את זה. אז הן היו צריכות לעבור תהליך של איחוד אזרחי, כל הביקורטיה. והרגשתי שזה יהיה לא נכון מצידי, שאני אתחתן בזמן שאחותי לא יכולה."

"ואתה יודע מה היא אמרה לי? היא שאלה אותי 'אתה יודע מה תומך בנישואים חד מיניים? הומואים ולסביות שלא יכולים להתחתן. תתחתן. אנחנו צריכים עוד אנשים נשואים שיתמכו בנישואים חד מיניים."

"אם אני חוזר לרגע למה שאמרת על לחיות בישראל, גם לי היה זמן שחשבתי על לעזוב את המדינה הזו, בגלל כל המלחמות שהיא שולחת בכל העולם. אבל למי הייתי משאיר אותה? לאנשים הכי גרועים, אלו שהביאו אותה למצב הזה מלכתחילה. אז התשובה לא יכולה להיות לעזוב."

(המשך יבוא)

מודעות פרסומת