אלבומים ששווים מדף // Jeff Buckley – Grace 

לא פשוט לכתוב על אלבום שמזה זמן די רב הוא עובדה, כמו סלע באמצע החוף. האלבום שיופיע בכל רשימת "האלבומים שהכי___אותי" (השלימו את החסר), כולל כנראה גם ברשימות צדדיות יותר כמו, נגיד, "אלבומים ששווים מדף". מה שזה לא אומר. לא קל למצוא לפעמים את הפינה שלך בעיר שגרים בה עוד חוץ ממך.

וכן, זה משנה. או אולי, העובדה שהרבה אנשים מכירים ביופיו של שיר או אלבום השפיעה על האופן בו אלבומים ומוזיקה בכלל נקלטו אצלי במוח והפכו לחלק מחיי. הייתה הרגשה ברורה שאם משהו אחיד וטוב לכולם אז כנראה שהוא לא טוב לי. או לפחות לא רק לי.

אבל הצורה שבה ג'ף באקלי נכנס לחיי, התקופה שבה הוא עשה את זה, והאופן שבו הצליח להישאר כל כך חד בתוך החזה אחרי כל כך הרבה שנים, כמעט שמעלימים את הבעיה הזו לגמרי.

הצורה: מבט חטוף ראשון ב"Eternal Life" בזמן צפייה חרישית ב-"120 דקות" של MTV. יושב קרוב קרוב למסך כדי לא להעיר את ההורים. היה איש רזה, מיוסר ומיוזע קורע את המיתרים שלו על סולואים של שניה וחצי הסולו (אם להשאיל שפת שוק לרגע). הוא פשוט נראה שהוא מתכוון לזה. אני, באופן מאוד לא אופייני, לא זוכר איפה קניתי את האלבום, אבל זה לא ממש משנה.

התקופה: אולי המחורבת והמאושרת בחיי. חי בפחד ובדיכאון מתון בזמן קו נצרים, בתוך טנק, חודשיים אחרי שהכרתי בחורה שחשבתי, כמו שתמיד חושבים, שהיא הדבר הכי נהדר בעולם. היא היתה בלונדינית ונמוכה, ומצחיקה לפרקים, ובשביל מישהו שלא ממש חושב על עצמו יותר מדי זה היה די המון.

זה היה האלבום שליווה את התקופה שלנו ביחד, ובעיקר האלבום שליווה אותי מאותה שיחת טלפון, עייף ומלא בבוץ של עזה (בצורה מאוד לא מטאפורית), שבה נתבשר לי שאני כבר לא עושה לה שמח. שבועיים אחר כך כבר המילים של "Last Goodbye" היו חרוטות עם עט פיילוט על כוס קלקר בתוך טנק. ספק שעמום, ספק שברון לב.

היום אני שונא את "Last Goodbye". לווא דווקא בגלל אותה בלונדינית. מי יודע.

האופן שבו האלבום שרד בחיי, זה הקטע החשוב. כי כניסות דרמטיות יש הרבה בחיים, אבל לא כולם נשארים לראות איתך טלוויזיה, להירדם עלייך, לקום איתך בבוקר. ואת זה עשה Grace, כתוצאה מהעובדה, אולי החשובה ביותר שמדברים על ג'ף באקלי, שהוא מייצג יצירה של אדם אמיתי, חשוף, חי, ומת.

"Mojo Pin" הוא השיר שהחברה שלך מתעצבנת עליך שהוא עולה בשאפל שאתה מחפש מוזיקה רומנטית. זה הקוץ בתחת (אולי יחד עם "Eternal Life") שמונע מג'ף באקלי מלהיות דיסק של בחור ובחורה מחזיקים ידיים בפאריז (או שדרות יהודית). המקל בגלגלים. אם אתם מחפשים חופשה בחיים, קצת שקט, בטח תעבירו את המתח ההולך ונבנה, הזעם שמתערבב עם ספק-בכי ספק-חושך עד שהופך לגוש נזלת ודמעות של אהבה ושנאה. אני, אישית, לא מחפש חופשה. אני אקשיב. שיר שהוא אגרוף יפהפה  דרך החלון.

ואז בא שיר הנושא של האלבום, אחד היפים שבו, ששוב משלב בין תנועה, דינמיות, לחשיפה, רגישות. דם אמיתי. הייתי מוכר לפחות שני בני משפחה (שמם יישמר במערכת) כדי לכתוב פזמון כזה, מושך אותך פנימה כמו עם חבל פרום. "Lilac Wine" דווקא כן מתאים לזוג ההוא בפריז, או בשדרות יהודית, אבל אני עדיין אוהב אותו. יש בו מהתמימות שהפכה כל כך הרבה מאזינים של ג'ף באקלי לחברים ומעריצים. זה גם חשוב.

"So Real", לעומת זאת, גם שותף לרומטיקה הפריזאית של באקלי, לנעימות ההליכות, למחזר. אבל גם לפרנק בלאק שבו, לקורט קוביין. לחיבוק עם מלאן זכוכיות שבורות בידיים. הכאב בו חמקמק, הגיטרות מתנהגות כאילו הכל בסדר, התופים רדומים, ורק באקלי נשמע כאילו הוא שניות מהקצה, מלהתפרק.

ולשיר היהודי. הביצוע של באקלי של "Hallelujah" עשה מה שמעט גרסאות כיסוי עשו, למצוא את הכאב של המקור ולהעצים אותו ולשייף אותו עד שנשאר יהלום שהוא המהות של גרסת המקור. אצל כהן היופי בא מהמילים המהפנטות, ההתקדמות הכמו רובוטית אל כאב בלתי מובן ואהבה. אצל באקלי, השיר הופך לחלק מהגוף, בלתי נפרד, דביק ועקשן. שיר שהופך לנשמה בפני עצמה, שהופך לג'ף באקלי, וההפך.

"Lover, You should have Come Over" הוא ה-שיר של האלבום, פשוט כי יש בו את הכל. אפוס רחב יריעה, כמו שהיו אומרים במדריכי הטלוויזיה של פעם, של כאב אדום. יצירת מופת של עצבים חשופים ואובדן. וכל אלו מלבד העובדה שיש סימני פיסוק בשם השיר, עובדה שהופכת אותו לאפילו יותר אנושית. כמו הדרך הנכונה לכתוב את הסמס "אהובתי, מה שלומך?". זיקוקי דינור של אירופאיות נפוחה, פצצות גרעין של זעם שמרגיש כמו תה חם מדי בגרון. כשהייתי בביקור בRock n' Roll Hall of Fame הייתה תצוגה של מחברות המילים שלו. אני זוכר את עצמי רק בוהה בשיר הזה, מדמיין את העט ננעצת כמו סכין. מושלם.

שני השירים שסוגרים את האלבום הזה, לא באמת סוגרים אותו. Grace, בכל מקרה, הוא לא אלבום ששומעים פעם אחת. הייתי באותה מידה יכול להגיד ש"Mojo Pin" הוא השיר האחרון, או "So Real". השיר האחרון הוא זה שאתה, או את, מתעוררים לחיים מחדש. שמים לב לזמן שעבר, למחשבות שהלכו וזרמו בזמן שהתחברתם למכונת החיים שהיא ג'ף באקלי.

אז אלו לא שני השירים האחרונים, אבל הם צמד שביחד כמו מדגים את העוצמות והחולשות שהופכות את האלבום הזה לבלתי נגמר, בלתי נדלה, מעגלי, מרגש ומר. "Eternal Life" הוא ללא ספק הרוקר של האלבום, ובמיוחד אם זכיתם לראות את הגרסאות החיות שלו, שבהם באקלי לוקח שיר שהוא גם ככה פראגמנטלי, גם ככה לא מושלם, ופשוט הורס אותו לתוך האדמה בהתקפי זעם אפילפטיים. אני יודע ש"הורס" נשמע רע, אבל זו טעות.

ואז "Dream Brother", כמו שיר כריסטמס לאנשים שרוצים להמשיך לחיות למרות שאין סיבה. כמו שיר חנוכה למי שרוצה להיות לבד, לבכות את האור, ולהסתכל על אורות העיר (כאילו שיש מישהו שיכול "להסתכל על אורות העיר", אבל שיהיה). השיר מדמם למוות ונגמר. שקט מטריד, פתאום לבד. לא רוצה לבד, play.

מודעות פרסומת