פלאשבק // להקות שהפחידו את אמא שלי

לשמוע רוק, בין אם כבד או כוסאומו, זו חוויה שהיא מעבר למוזיקה. זו הזדמנות אדירה לגרום להורים שלך לדאוג. מוזיקה בפול ווליום עם דלת נעולה, גיטרות חשמליות שמזייפות לכל השכונה את המוח, פוסטרים עם גולגולות ו/או בחורות עירומות, ושמות שמציתים את דמיונה של כל אם פולנייה (או הונגרייה, שזה אותו דבר רק עם חריף).

תוסיף לזה כמה חברים עם שיער ארוך שמעשנים (אויה!) סיגריות טבק וגם לוקחים לריאות והבונוס כולו בכיס.

ועכשיו, כששום דבר כבר לא ממש מפחיד אף אחד, חוץ מאולי לשמוע שיר של בריטני ספירס והמבטים העקומים שהאזנה שכזו עלולה לעורר, נחמד קצת להיזכר בגבות המורמות, העיניים הדומעות והראש המתפוצץ של הוריי, שיחיו, כשהם מתבוננים ב-15 שנים של חינוך ואהבה נזרקים לפח הזבל של ההיסטוריה. אז הנה, האלבומים שעשו לאמא שלי סיוטים בלילה:

1. Megadeth – Countdown to Extinction. לא, מסתבר שאמהות לא מתות על שלד בגלימת מלאך המוות שסופר גולגולת על חשבונייה. במיוחד לא שהן נוסעות לחו"ל והילד הדפקט שלהן כותב להם לקנות את האלבום הנ"ל. הציטוט: "המוכר הסתכל עליי ושאל: זה מה שהבן שלך שומע?". אדיר.

2. Faith no More – King for a Day. הפעם זה היה בערך בגיל 14. אני והמשפוחה הולכים לראות את הקניון היפה והחדיש בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, לעתיד מומביי הקטנה. סחבק נכנס לסופר זאוס (עליו השלום) ושולף את האלבום האמור לעיל. ציטוט מובחר: "אבל למה אין יותר תקווה?". קלאסי.

3. Alice in Chains – Jar of Flies. "מה?!" אתם שואלים את עצמם, "מה יש לפחד מאלבום אקוסטי?!". אז זהו, לאמא שלי הספיקה עצם הרמיזה שבחורה תמימה ונחמדה בשם עליזה נתקעה באיזה שרשרת של רוצייח דוחה עם גיטרות נורא כבדות. ציטט נבחר: ללא מילים+מבט עקום.

אחרים: Live – Throwing Copper ("עטיפה מדכאת"), Alice in Chains – Alice in Chains ("לכלב חסרה רגל!"), Pearl Jam – Vs ("מה זה?!"), ועוד רבים וטובים.

אחרי אלו, בחורות ערומות עטופות בתיל (Dimmu Borgir), צווחות חסרות כל פרופורציה (Carcass), ובאסים שהעיפו להם את הקרמיקות מהאמבטיה (Slayer,Tool) לא ממש חידשו שום דבר. הייתה אפילו תקופה של עדנה, שבה הוריי היקרים, לאחר שסבלו לילה שלם של טראנסים ממסיבה של שכן, הודיעו לי בחגיגיות ש"לפחות למוזיקה שאתה שומע יש מילים." או הציטוט האלמותי של דודה של אמי, שהכריז שראה בני נוער כל כך מושחתים שאפילו אני "נראיתי כמו זהב לידם".

אבל אם נראה לרגע כאילו אני מצטער על הבהלה שהוריי הפגינו אל מול ההתבגרות הספק אלימה של בנם והשיער המכוער שלו, אז הרי שזו טעות גדולה מאין כמוה. הדבר היחידי שמפריע לי, ושעליו אני חושב יותר ויותר בזמן האחרון, הוא זה: מה לעזאזל הילדים שלי יצטרכו לשמוע כדי שאני אשתגע? מפחיד. יש לי הרגשה שזה ייראה משהו כמו זה…:

Advertisements