זה מדליק אותי // The Dillinger Escape Plan – דם על הרחבה

הצטופפתי לי משמאל לבמה, מפאת החשש שמעגלי פוגו חובבניים בגילי המופלג עלולים לשלוח אותי עם אגם שבור למיון באיכילוב, והמתנתי. מוזיקת רקע עלק דרמטית, הלהקה עולה לבמה. ואז, הבזק באופק. אויש, הפנים שלי נמסו.

המוזיקה של The Dillinger Escape Plan היא לא משהו שאפשר להסביר במילים, משהו שצריך לראות כדי להאמין. לחוות. שילוב לא ייאמן, לא אמין, של להקת פאנק, חבורת חובבי מטאל, הרכב ג'אז ולולייני קרקס שיכורים, שהפיחו רוח חיים בכל דבר מת בערב הארור ההוא, והרגו כל דבר חי. מדבר סטטי מרוב תנועה, שקט מרוב מהומה, ומדהים במורכבותו, שצבע הכול בשחור יפהפה מעוטר באגרוף לפנים של אמא שלך. כן, שלך.

ההופעה התחילה בסערה של מיתרים לא נגמרים ותופים לא אנושיים, גופות מתעופפות מאחורי מנצח הקול גרג פוציאטו. ההופעה נפתחה ב-"Farewell Mona Lisa" מאלבומם האחרון Option Paralysis, אלבום שהיה סוג של חזרה לפסיכוטיות שקדמה לאלבומם הלפני אחרון, Ire Works, שהיה ניסיון, מוצלח מאוד לטעמי, למתוח את הסאונד הפסיכי של החברים מניו ג'רזי.

החלק הראשון של ההופעה היה משופע בעיקר בשני האלבומים האחרונים של הלהקהIre Works  המדהים מ-2007 קיבל ייצוג מכובד עם "Fix Your Face", "Milk Lizard","Black Bubblegum" הכמעט פופי (במושגים גרעיניים, כמובן), "Lurch" המדהים ו-"Mouth of Ghosts" , כשOption Paralysis החדיש מקבל נציגות נכבדה.

רמזים למה שנקבל בסוף על הראש המגוחל שלנו קיבלנו בדמות כמה שירים מ Calculating Infinity  המדהים מ-1999, כשהלהקה לאט לאט הופכת מפרטים משוגעים ליחידה משוגעת אחת, כש-"Sugar Coated Sour" ו-"Destro's Secret" רוצחים אזרחים חפים מפשע.

מחיאות כפיים לא נשמע לאורך ההופעה/פיגוע. ההלם היה גדול מדי. אבל משום מה היה ברור, גם ללהקה וגם לקהל שמספיקות התנשפויות כבדות, עיניים מזוגגות, והמתנה מתוחה למכה הבאה.

היו רגעים שלא שמעתי מה שיכול להיקרא מוזיקה שם. ראיתי ידיים זזות, כולן במהירות לא אפשרית, ראיתי את הגרון של גרג מתנפח, וורידים בולטים כמו צמיגים של אופניים, אדום, זיעה, תנועות לוליינות, טיפוסים על מערכות תופים, על רמקולים, אחד על השני. אבל גם שקיר הצלילים הבלתי אפשרי הזה נשמע כמו עיסה אחידה של רעש זה היה, בניגוד לכל סבירות, רעש יפהפה, מדהים.

החלק השני של ההופעה היה שעתם של שירים מעט יותר וותיקים, חלקם מאלבומם Miss Machine, בנוסף לביצוע משכנע של"When Good Dogs do Bad Things" מ-Irony is a Dead Scene" האלבום שהקליטו עם אחד מייק פאטון.

גם כשהלהקה ירדה מהבמה לפני ההדרן לא נשמעו תשואות. מחיאות הכפיים הסטנדרטיות, בזמן שחברי הלהקה כבר מתכננים את השיר הבא, לא היו. היה הלם, הלם שמהול בתקווה כמעט לא הגיונית שמישהו כבר יחזור לבמה והשקט הנורא הזה ייגמר.

וכשהם באמת קיפצו להם חזרה על הבמה, כאילו לא רצו מרתון לפני כמה רגעים, ואיימו ש"אתם לא מפחידים אותנו, אנחנו ננגן כל שיר שאנחנו יודעים לנגן" הלב אמר נואש והתחנן לעוד. כן, לעוד.

מה שהוא קיבל זה מבחר "ישנים ונדירים" שהעיף את השורות הראשונות חזרה לאמא שלהם (כן, שלהם) עם "Setting Fire to Sleeping Giants" המפחיד ו"43% Burnt" המרביץ.

הרבה נאמר על להקות שרק באות לבקר, באות לעשות את העבודה, ללכת הביתה. מחמיאים לקהל, כי זה מה שצריך, זורקים מפרטים, כי זה מה שצריך. טייס אוטומטי. כל אלו (כולל אותן להקות שלצערי די שכיחות בסצנה המקומית, מעט שכיחות מדי) היו צריכים לבוא בשישי בערב להתחבר לתחנת הכוח שהיא דילינג'ר.

להקה שלא באה לתת 100 אחוז, אלא לתת את כל מה שיש להם. להתאבד על הבמה בשביל הקהל (היו רגעים שהייתי בטוח שבן ויינמן, הגיטריסט/ליצן, יהרוג את עצמו במו ידיו), לעוף מהבמה בשביל הקהל, ובמקרים מסוימים, לתת לקהל לשתות קצת, הכול תחת מטר אינסופי של השתהות הזויה וסטייג' דיווינג גמלוני (הייתי בטוח שגמרו עם הדבר הזה, אבל שיהיה).

לא תקבלו אנרגיה נקייה הופעה של The Dillinger Escape Plan, הסכנה לדליפות ממשית ואמיתית. אבל תצאו לרחוב עם מוח אחר, עם עיניים רדיואקטיביות (מאוד שימושי שצריך למצוא בגדים בחושך של לפנות בוקר מבלי להעיר את האישה).

אתם תלכו לאט לאט לאורך הרחובות המטונפים של דרום תל אביב ותנסו להבין איך, למרות האזהרות והסנקציות, זה קרה גם לכם. איך הכנסתם את הראש למלחציים, תחבתם את היד למבער של מטוס קרב, ואיך הייתם רוצים עוד פעם. עכשיו.

Advertisements