אלבומים ששווים גופה // Carcass – Heartwork

Carcass, בדומה במידה מסוימת ל-Killing Joke, היו הלהקה שלי בשדה של להקות מאותו סגנון שפשוט לא יכולתי להתחבר אליהן. וכמו ש KJ היו להקת האייטיז שלי, עם הגישה העקומה והשירים העקומים, כך Carcass היו להקת הדת'-מטאל-אני-גונח-נורא שלי.

אולי זה בגלל שהסולן של הדחפור שמכונה Carcass דומה קצת לדייב מאסטיין, שהיה, ללא עוררין, המלך של תקופת הנעורים שלי. יש שיאמרו שגם בקול של ביל סטיר יש משהו (אולי קצת יותר ממשהו) מהגישה הצינית המאסטיינית. זה, כמובן, אם אפשר לכנות אדם שמדבר על ניתוחים וגופות ציני, אבל בסדר.

אבל ההשוואה למגדת', מוזרה ככל שתהיה, לא משוללת בסיס לחלוטין. מעבר לג'ינג'יות המשותפת (תמיד טוב), יש את האנאליות האובססיבית לכל מה שקשור בדיוק, מבנה שירים, וכישרון נגינה, שתמיד אהבתי במגדת', והיה כנראה גורם משיכה לא קטן לזוחלים מאנגליה.

ואם Carcass היו הלהקה הגונחת שלי (יחד, אולי, עם Samael, אבל זה בקטע אחר לגמרי), אז Heartwork  היה האלבום של Carcass שלי. המקום שבו הסאונד והגועל נפש שהוא Carcass, שהגיע לסוג של שיא ב-Symphonies of Sickness הזכור לטובה, קיבל טיפול עשרת אלפים של דיוק והפקה והפך לכלי הנדסי מושחז.אם לחזור לעניין Megadeth, אז זה ה Countdown to Extinction, רק לא גרוע. דוגמא? השיר שפותח את הטירוף הקליני הזה. יאוזה:

ושוב, גם כאן, הקסם החנוני משחק תפקיד לא קטן. אותו הקסם שהפך את הקסם השחור של Type O Negative  לעוגה של ציניות מרירה, שהפך את מגדת' ללהקת פאנק עם גיטריסטים משוכללים, שהפך את White Zombie מקרקס דבילי לקרקס דבילי. אבל בקטע טוב.

"This is Your Life", מעבר לעובדה ששם השיר מזכיר ולא במעט שם של שיר אדיר מ-Countdown to Extinction  למאסטיין, הוא כיווץ וריכוז של כל מה שהיה טוב בת'ראש של שנות השמונים במכות אלימות נורא לפנים. תוסיפו את זה לתיפוף שהוא לא פחות ממפחיד (מה קורה שם עם המצילות במרווח בין הריפים?!) והכול טוב.

ב-"No Love Lost" אין שום אזכור לשמות שירים של מגדת', אבל יהיה קשה מאוד לפספס את הריפ המאסטייני והמתפתל שיוצא כאן לסטיר. יהיה קשה לקרוא לשיר כזה מלודי, וכנראה שהוא לא ממש, אבל איכשהוא הפזמון פה אשכרה דביק/זכיר, כזה שתשיר לעצמך בראש לפני שידבק לך איזה ליידי גאגא (ע"ע מחלה מדבקת חסרת כל ערך).

החנויות כאן היא לא רק בלוק ה(יחסית) נקי של הלהקה, אלא גם בדחיפה הנקייה שלהם – כמו פיצוץ של חומר נפץ מדוייק. הריפים שמנים, אך חדים, כמו פיל ממוכן. זה לא סתם שחגיגות הדם הוחלפו בעטיפת האלבום לשלד מתכת נקי וחד. זו Carcass (או שזה שרוול יציאת אוויר חם של מייבש כביסה שצבעו אותו עם ספריי כסף. אותו עיקרון).

קליני מדי? נקי מדי? בבקשה:

את ההומור, שתמיד יש בלהקות גדולות, אפשר למצוא גם פה, למרות הניסיון הדי מוצלח לשפץ את הפינות המגעילות. "Rot n Roll" הוא לא רק שם אדיר לשיר (מה אני אומר, זה שם אדיר לילד!) אלא דוגמא לסוג דת' קצת יותר מסורתי, עם הגיטרות המשתנות א-לא Naplam Death  או Death. כן, יש פה מוטיב. ניחשתם?

את המסה המיותרת שלי אודות נפלאות ג'ינג'ים על גיטרה ורצח, אסיים בשיר שהוא אולי הטוב ביותר באלבום, ואחד הטובים בתולדות ההפחדה ההורית. "Buried Dreams", עוד שם אדיר והזוי, הוא שיר כבד, כבד נורא, עם תופים (דאבל בס, ההנאה הסמוייה של כל אוהד מטאל שכלתן) שמפילים את הקירות ועושים לאמא לבכות. כן, לבכות.

זה לא תמיד יפה – מעט מאוד יפה – אבל זה אגרוף מהסוג שתמיד אהבתי. מצחיק, מגעיל, וכבד כמו תחת שמן במיוחד. הללויה.

מודעות פרסומת