סתם // כן, זה עדיין בלוג מוזיקה. באמת?

עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שמשהו עלה כאן, בעיקר כי הייתי במילואים. וכן, אם עלתה השאלה, היה כיף אדיר.

דבר די דבילי לכתוב על מוזיקה, זאת מסקנה שהגעתי אליה לאחרונה כשחשבתי מה לכתוב אחרי הפסקה כל כך ארוכה. כל העניין במוזיקה הוא שהיא מעבירה משהו בלי מילים. ואפילו אם זה עם מילים, זה מילים עם מוזיקה, שזה דבר אחר לגמרי מסתם מילים ככה, בין אם בשיחת חולין או בבלוגים על מוזיקה.

אז לכתוב משהו  על משהו שמעבר לכתוב. מזכיר במשהו את העיסוק האחר בחיי, שהוא לכתוב משהו על מה אנשים אחרים כותבים. כמו להתלות מקצה וילון שעף מחוץ לחלון של טירה ענקית רק כדי להרגיש איך זה, להרגיש קרוב. יש אנשים שכותבים יפה על מוזיקה, אולי אני לא אחד מהם. אני מרגיש אותה. זה באמת כל מה שאני עושה.

לא חוכמה, נגיד, לכתוב את השיר הזה. אין הרבה כלים, אין הרבה טכניקה. יש טונות, ערימות נוצצות של נשמה. אדם שמצליח לנשום רק בגלל שהוא יודע לפרוט על גיטרה. אז מה אני ומה המקלדת הזו, מה אנחנו קשורים בכלל. כמו פיל וחוקר טבע. חוקר טבע זה לא פיל.

מה מעניין אפשר לכתוב על השיר שלימד אותי איך להרגיש. על השיר שלקח את איך שאני מרגיש והוסיף לו נוף, ולא כזה שאפשר לצלם. אני יודע שכל זה נשמע מורבידי, זה לא. בילי קורגן, נגיד, הוא לא מוזיקאי שאני יכול לדבר עליו. הוא חבר, למרות שאני מניח שהוא לא יודע את זה. ולא אכפת לי איך יהיה אלבום חדש שלו. אכפת לי רק מהתופים שמרביצים ב 1:54. כמו שער כניסה לראש של מישהו.

נו טוב. ולסיום:

מודעות פרסומת