זה מדליק אותי // כמה זה 30/2? מגדת'!

ובפינת "ביקורות אלבומים שמתפרסמות שנה וארבעה חודשים מאוחר מדי": Endgame, האלבום האחרון של Megadeth. כן, Megadeth.

כשEndgame יצא בספטמבר 2009 ואני ומגדת' היינו חברים ותיקים שלא התראו די הרבה זמן ואף אחד לא התגעגע יותר מדי. עברו משהו כמו 15 שנה מאז שיצא אלבום סביר, חלומות ילדות וטונות של פוסטרים נופצו וזרמו מתחת לגשר והחיים כחובב להקות נויז אולטרא אינטלקטואליות היו טובים. לא הייתה סיבה לדחוף יד לתוך הקלישאה המהלכת שהיא להקות מטאל עם שיער ארוך, ולא נרשמו אף געגועים לאוננות סולואים מיותרת.

אבל עדיין קניתי אותו. בניגוד ל United Abominations שיצא לא הרבה לפני, שאפילו לא עלה על מסכי הרדאר שלי. הסיבה הרשמית? לא ממש זוכר. אבל קניתי, אולי כי קצת ריחמתי על המאסטיין הזה שמשוכנע שהוא עדיין יכול לדחוף את הצ'יז שלו לכל מקום, בזמן שמטאליקה (כן, הם) מצליחים למכור מיליוני עותקים גם של צנצנות מלאות בנאדים שלהן.

אז קנייתי את Endgame. ואת האמת, אפילו די התלהבתי. היו חלקים שאהבתי, חלקים שלא אהבתי, אבל איכשהוא הכול מצטבר לתחושה יחסית חיובית. אז שמחתי לי, שמעתי קצת ועברתי חזרה ללהקות פוסט הרדקור בלי כסף.

עברו כמה חודשים, ולא ממש שמעתי את האלבום יותר מדי. ההזדמנות הבאה הייתה לאחרונה שלקחתי את האוטו לסידורים במרכז ת"א וחשבתי לעצמי: "אני צריך לשמוע מוזיקה ממש חזקה באוטו". אפקט כזה של חיי הנישואים, לנצל זמן לבד באוטו כדי לשמוע מוזיקה שאפילו אתה לא ממש רוצה לשמוע. הכול בשם אשליית החופש.

בזמן האחרון היו כמה וכמה ניסיונות כאלו עם שלל אלבומים מהעבר השחור שלי. התגובות (שלי) לא היו נלהבות. "אז מה יזיק עם קצת מגדת'" אמרתי לעצמי ולקחתי. למי שתהה, זה השלב שבו מתחילה הביקורת.

בקצרה, אנדגיים הוא אלבום נהדר. נהדר זו אולי מילה קצת עמומה, אז אני אנסה משהו יותר ספציפי: אנדגיים הוא אלבום הת'ראש מטאל הכי טוב שיצא בעשרים שנים האחרונות. כן. למה הכי טוב? כי יש בו הכול, את כול הדברים שלהקות מהסוגה הנ"ל ניסו לשחזר בעשורים האחרונים ללא הצלחה: היכולת להיות מגוחך עד דמעות, יומרני עד השמיים, מפגר רגשית, ולהציל את עצמך בעזרת כישרון מוזיקלי ואלימות ללא קץ.

בדרך כלל, במקרה של שאר המשתתפים בחידון הטיפשי הזה, נשארנו רק עם מגוחך. מטאליקה הלכה לאיבוד כי מישהו שם חשב שלהיות להקת קאנטרי אלטרנטיב חרא זה רעיון נהדר, ושסוף סוף הבינו שיש מי שעושה את זה כבר, ויותר טוב, הם לחצו חזק מדי על הגז והגיעו לעולם של מפלצות לבושות שחור, הופעות מגוחכות, ואגו אינסופי. למוזיקה אין שום קשר למה שקורה שם.

מה עם סלייר? סלייר, נהדרים ככל שיהיו, הם הACDC של שנות השמונים: שמעת שיר אחד, שמעת את כולם. ככה זה.

אבל האמת האמיתית היא, שהצליל הזה שקוראים לו ת'ראש הוא בעצם הצליל הא-טונאלי, קורע הרשתות, של הגיטרה של דייב מאסטיין כשדייב מאסטיין יודע מה הוא עושה. הבעיה: הוא בדרך כלל לא יודע מה הוא עושה (ראה קריירה שלמה של מבוכות וטמטום). אז באנדגיים הוא חוזר לדעת מה הוא עושה.

שני השירים הראשונים, למרות שהם לא הכי טובים באלבום, הם דוגמא מצוינת לשטויות שאני פולט, בנוסף לעובדה שהם פתיחה פחות או יותר מושלמת לאלבום של מגדת'.

קטע הפתיחה, "Dialectic Chaos" הוא בעצם סוג של רימייק אולי לא למוזיקה אבל לרעיון של "Into the Lungs of Hell", קטע הפתיחה האינסטרומנטלי של So Far, So Good So What מ 1988. הרעיון הבסיסי: חבורה של גברים בוגרים מתחרעים על הגיטרות שלהם עד שמישהו אומר די.

עכשיו, נכון. רק הרעיון על קטע אינסטרומנטלי מפוצץ בסולואים נשמע מיושן ודפקטיבי. אבל, להזכירכם, מדובר באחד הז'אנרים היותר מיושנים שיש. בכול מקרה, כשהמוזיקה טובה כמו שהיא פה, שהריפים שורפים כמו שהם פה, והסולואים מדהימים כמו שהם פה – הכול טוב ותשתקו.

השיר הבא, "This Day We Fight" הוא אפילו יותר מגוחך. למה? הנה כמה רמזים: הקול של דייב מאסטיין, מילים מגוחכות על מלחמה ודם וכבוד. מה שנראה על פניו כמתכון לשיר של Manowar, וזה לא דבר טוב.

אבל שוב קורה נס. הבלאגן כל כך נהדר, הריפים כל כך חדים ומלאי נוכחות, ששוכחים מכל שאר השטויות. אם זו לא הגדרה לת'ראש מטאל מעולה, אני לא יודע מה כן.

השיר הבא, "44 Minutes" הוא נפילה מסויימת. נשמע כמו שיר שלקחו מהסשנים של Countdown for Extinction מ-1992, הפקה נקייה מדי, יותר מדי מרווח. וכשיש יותר מדי מרווח, מתחילים לשים לב לכמה מגוחכת המוזיקה שאנחנו שומעים וזו חוויה פחות נעימה. אבל אפילו לשטות הזו יש תכונה גואלת והיא הדפיקה המוחית שהיא הסולואים של הגיטריסט החדש כריס ברודריק בסוף. אלוהים שישמור את כולנו.

השיר הבא הוא השיר המגוחך ביותר באלבום. הריף נחמד סך הכול, אבל צריך משהו הרבה יותר חזק כדי לגרום לי לא לשים לב שאני שומע שיר על מרוצי מכוניות. דחיל ראבאק.

אבל עם החדשות הרעות באות גם טובות: החל מהשיר החמישי, "Bite the Hand" ועד סוף האלבום שישה שירים אח"כ, תמצאו את הת'ראש מטאל הכי טוב והכי מתוחכם ששמעתם בהרבה מאוד זמן. גם פה יש קטצ' קטן: רוב השירים טוב, אבל אובם המכריע נעשה מ-ע-ו-ל-ה אחר שלוש דקות. מישהו צריך להגיד למאסטיין שהוא יכול פשוט לכתוב שירים מעולים מההתחלה, אבל לא נתלונן.

ספציפית, "Endgame" ו "How the Story Ends " הם פשוט יצירות מופת. מילים פוליטיות בצורה מפגרת? למי אכפת! כאילו שמישהו שם לב לכול הקשקושי כת-שטן בPeace Sells But Whose Buying, אולי האלבום המגדיר של הז'אנר (כן, יותר ממאסטר אוב פאפטס). מוזיקה חזקה, הקול של מאסטיין נשמע חזק (כן, חזק) והסולואים – מרכיב הכרחי בכל אלבום של מגדת' – פשוט נוצצים.

אם תעצמו את העיניים, יהיו רגעים שאפילו תתחילו להאמין לתיאוריות הקונספירציה שאומרות שמטאליקה זה סך הכול לגנוב ריפים של מאסטיין במשך 30 שנה. ואפילו אם לא תאמינו לזה, בטוח תהיו מוכנים לקנות דיסק חדש של מטאליקה שנשמע בדיוק, אבל בדיוק כמו שהאלבום הזה נשמע.

מה המטרה של הביקורת הזו? להכריז על עובדה שעל פניה היא כמעט לא מצאותית. שמגדת' הצליחו להוציא אלבום שיוצר ציפייה לאלבום הבא. שיוצר מצב שבו אלבום לא טוב שיבוא בעתיד הקרוב יגרום לאכזבה. זה ולהרגיש כמו ילד בן 15 שהולכים לסדר עניינים בביטוח לאומי. יותר מזה?

מודעות פרסומת