ארבעה שירים לשבוע חדש // האם אפשר למכור נשמה?

ל Death Can for Cutie יוצא אלבום חדש, ואין כמו אלבום חדש כדי לעורר דיון, ולגרום לי  לשים טיפה יותר מארבעה שירים.

הדיון העיקרי בסוגיית Death Cab for Cutie חשוב מכיוון שהוא אחד הדיונים הכי מעניינים/משעממים/חשובים/זניחים שיש כשמדברים על קטגוריות מוזיקליות שנשענות על סוג מסוים של התנגדות לזרם המרכזי. תקראו לזה אינדי, תקראו לזה פאנק, תקראו לזה אבי או חיים, האמת היא שישנן סוגות שחלק גדול מהמשיכה אליהן, וחלק גדול מהאסתטיקה שלהן, כרוכה ב"לא להיות כמו ההם".

אי לכך ובהתאם לזאת, מה עושים עם להקה שכזו שמחליטה שקצה נפשה במכוניות מסחריות מעופשות ובהופעות חצי ריקות והולכים במעלה אותה דרך הפכפכה שנקראת חברת תקליטים גדולה (major record label). במלים אחרות: סוגיית ה-sell out.

מכיוון שסל אאוט זו קטגוריה רוחנית, מטאפיזית, עם משקל מוסרי עמוק (לפחות בשביל אלו שמשתמשים בה) אני לא ממש רוצה לחפור בה יותר מדי. פשוט כי אי אפשר. כמו שאי אפשר לחפור במושגים כמו "מוזיקה טובה" "אלוהים" "ו-"שווארמה זולה במרכז תל אביב". חבל על הזמן. מה שכן מעניין זה לבחון האם באמת לסל אאוט אפקט מעבר למוסרי. או, האם סל אאוט הופך אותך לאמן פחות טוב. התשובה: כן ולא.

ואגב, כשאני אומר: קטגוריות מוזיקליות אני מתכוון בעיקר לרוק. מושג הסל אאוט, אם כי קיים בהיפ הופ, משחק תפקיד הרבה יותר חמקמק, שהרי להצליח, לעשות הרבה כסף, ולהגיע לחברה כמו def jam  זו קצת המטרה.

 המצב קצת אחר, כמובן, בעולם ההיפ הופ היותר שוליימי (מילה אמיתית מעכ…שיו) שבו מעקמים אף פה ושם על ענייני חציית גבולות אותנטיות (The Roots היא דוגמא מאלפת ו-Nas). ואותנטיות היא מילה חשובה בהקשר הזה, שהרי זה בדיוק מה שלכאורה הולך לאיבוד ברגע ש"מוכרים את הנשמה".

המקרה של דת' קאב הוא די חד וחלק, לפחות איך שאני רואה את זה. יש שלושה אלבומים די מדהימים לפני המעבר (The Photo Album, We Have the Facts and We're Voting Yes, Transatlanticism) ושום כלום אחרי. עוד לא שמעתי את האלבום החדש, אבל אני לא  קופץ בהתלהבות. להקה שהאסתטיקה שלה נשענת על כנות רגשית היא קורבן קל במקרים כאלו. חסר רק עוזר הפקה אחד שאומר: "אין מספיק כינורות" או "איפה הריוורב" והלך על הכול. וזה, לצערי הגדול, מה שקרה כאן.

אינטרפול היא עוד מקרה מעניין. שני אלבומים טובים, אחד מהם די מופתי (Antics), עוברים ל-Capitol Records, מוציאים מוצר חיוור ובינוני, וחוזרים לבית החם ב-Matador עם אלבום כמעט טוב.

אבל בשבילי, המקרה הקלאסי שמדגים עד כמה כל זה מושפע מפסיכולוגיה בגרוש הוא ה-Smashing Pumpkins. הפאמפקינס היו להקת אינדי אשכרה אשכרה בערך חמש דקות בחיים שלהם. הם הפגיזו בחברות מאוד מכובדות מתקופה די מוקדמת בקריירה שלהם, שכוללת את אלבומים המופת הגדולים ביותר שלהם. איך הם עשו את זה?

הם עשו את זה כי מלכתחילה להגיד שבילי קורגן הוא יוצר אינדי זה כמו להגיד שאלטון ג'ון אוהב רק משקפיים סולידיות. הוא אף פעם לא היה האיש השקט עם הגיטרה והמוזיקה בלב. הוא היה, והווה כנראה, מגלומן, דיקטאטור, גאון, עם שאיפות להשתלטות אינטרגלקטיות. אז זו סיבה אחת שכלום לא החמיץ (לפחות לא עד שנגמר הסוס היצירתי, שזה משהו אחר לגמרי).

הסיבה השנייה שזה הצליח זה שבילי קורגן ידע, בדומה למארק צוקרברג ב"רשת החברתית" שברגע שההילה הקולית נעלמת, אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך. אז הפאמפקינס,למרות שנתמכו והופצו על ידי מפלצת תעשייה, לעולם לא נתנו לכם לחשוב שזה מה שקורה. כולם קיבלו מה שהם רצו: אנחנו קיבלנו יענו אותנטיות והם קיבלו מלאן כסף.

יש כמובן מקרים קיצוניים יותר בקרב קהיליות שבהן אותנטיות נחשבת למטבע נחשב יותר. כך, למשל, Jawbox  ו-Shudder to Think נחשבות בחוגים מסוימים כלא פחות מהשטן עלי אדמות ( בלי שום קשר לאיכות המוזיקה שהוציאו) רק מעצם העובדה שעזבו את Dischord, שהיא היא ספינת הדגל של מוזיקה כועסת ואותנטית.

דוגמא יפה מהתקופה האחרונה היא Against Me, אותה קיללתי אישית לפני כמה חודשים. אבל האמת, הקללה הייתה הרבה פחות בגלל עצם העובדה שהם חתמו בחברה גדולה (מה שעורר את זעמה של הקהילה האנרכיסטית בארה"ב, או לפחות בדרום מזרח המדינה) אלא בגלל שהם הוציאו אלבום סל אאוט כל כך קלישאתי וטיפוסי שזה מדכא (White Crosses  הנורא).

אבל אפשר גם אחרת. רג'ינה ספקטור, למשל, הוציאה אלבום מעולה, אולי הטוב ביותר שלה, אחרי שעברה לחברה גדולה. כנראה שבכל דבר צריך קודם כל שכל ולא לרוץ קדימה יותר משאתה יכול לחשוב. מה אני יודע? שבוע טוב.

מודעות פרסומת