זה מדליק אותי // מגהדת' בהופעה – חזרה אל נעורים לא אבודים בשיט

מתישהו באפריל 1995 הייתי נער די צנום. זאת אומרת, הייתי נער די צנום גם במרץ 1995, אבל אל מול הגברים השעירים והמגודלים שהתגודדו להם בכניסה לסינרמה הרגשתי צנום יותר אפילו מבדרך כלל. הייתי עם שני חברים אז, תוספת שאמי דחפה לי לגרון כתנאי שאלך להופעה של Megadeth. לא מספיק שהבן הדפוק שלה מזמין דיסקים עם גולגלות מכל טיול לחו"ל, עכשיו הוא גם רוצה למות ממנת יתר של סמים ומין שלא בהסכמה? לא בבית ספרנו. אז שידלתי שני ילדים מהכיתה, אחד חבר, אחד די פוץ, לבוא.

להגיד את האמת? כמעט שלא זוכר כלום מההופעה הזו. זוכר שהייתי בעננים, בטירוף, צורח את המילים לכל השירים לצד חברים אחרים של אנשים אחרים (כי שלי נכנסו קרוב לבמה, אירוע שייזכר לדיראון עולם), זוכר שלא הבנתי למה כולם שיר יחד עם מרטי פרידמן האגדי ורק אני, שיודע את המילים לכל השירים, שיודע לדפוק עוויתות של יענו סולו גיטרה עד התו הלא נכון האחרון, לא יודע על מה השיר. מסתבר שזה היה "התקווה". פאדיחה.

זה היה אירוע מכונן בחייו של אדם, חובב מוזיקה, וחובב מוזיקה שלאנשים שמנגנים אותה יש שיער ארוך. זה היה הקיץ השני מתוך משולש קסום בסינרמה (הראשון סוניק יות', השלישי רייג' אגנסט דה מאשין).

מאז, עברו הרבה מאוד מים מתחת לכל מיני גשרים. את מגהדת' הפסקתי לשמוע בצורה מסודרת בערך בתחילת שנות האלפיים, אחרי שהם שינו צורה וסגנון בערך מאתיים פעם. מלהתלות על כל בדל שמועה שיש אלבום חדש בדרך, עברתי ללקוות, מרחוק, שהם לא יביכו את עצמם אפילו יותר.

ההופעה אתמול בערב באה משהו כמו שנתיים אחרי שחזרתי לשמוע את מגהדת', ספק אפקט של האלבום האחרון והבכלל לא רע שלהם, ספק רצון לחזור לתקופה שבה היה ברור מאוד מי אתה, מה אתה אוהב, ומה תעשה כדי להשיג את זה.

יום שבת, אוויר של ערב קיץ ומלאן אנשים בגדלים שונים ומשונים עם חולצות שחשבתי שאני בחיים כבר לא אראה. עצם בחירת החולצה לאירוע הייתה אירוע בפני עצמו, כשאני עומד מול אשתי ומנסה לבחור את החולצה שהכי פחות תצרח "כן, אני בן 30 ובאתי לפה". או לפחות, זו שתזמין הכי פחות מכות. לפני שיצאתי אשתי שתחיה שאלה אותי מי אני חושב שיבוא להופעה, ואמרתי, בניחוש לא כזה מחושב: "בטח חצי חצי. חצי ילדים, חצי אנשים כמוני". האמת הייתה שונה קצת, ומרגשת הרבה יותר.

שורות צפופות של ילדים כמו סרדינים ליד הבמה ומאחוריהם מאות ואולי אלפי אנשים שעומדים עם חיוך מטומטם במרחק זהירות מהפוגו הפוטנציאלי. כולם קצת נבוכים שהם שם, כולם מאוד גאים שהם שם, והמילה המיתולוגית "סינרמה" נזרקת מבערך כל שיחה שזכיתי לשמוע.

ואז הם עלו. והדבר הכי מדהים שקרה אחרי שהם עלו, זה שזה היה הדבר הכי הגיוני, אולי היחיד שיכל היה לקרות.

הם עלו לבמה כמו דיסק שנכנס למערכת באוטו. רגע אין כלום, רגע אחרי: מגהדת'. ואתה לא מרגיש לא צעיר, ולא מזדקן, לא זר ולא שייך. אתה מרגיש במקום הכי הגיוני לך להיות בו, בזמן שאתה שומע את הצלילים הכי טבעיים לך. כמו חברים וותיקים.

הם ניגנו את השירים שהם פחות או יותר היו חייבים לנגן, כולל קלאסיקות כמו "Symphony of Destruction", "Wake Up Dead", "Peace Sells", ו-"Trust". הם גם נתנו את הבונוס הכמעט אוטומטי – "Holy Wars" משולב יחד עם "Mechanix" מהאלבום הראשון. היו גם כמה מהאלבום החדש, סינגלים די מעפנים, אבל החזיקו יפה.

אבל הם גם ניגנו כמה שירים שבכלל לא חשבתי שאשמע. "Angry Again" המפוספס והנהדר, "Skin O My Teeth" המיוחד, "Tornado of Souls", שמכיל את סולו הגיטרה המדליק ביקום, וגם את השיר שהוא לדעתי הטוב ביותר מהאלבום האחרון שלהם, "How the Story Ends". שלא נדבר על "Sweating Bullets" הממש אלמותי.

קפצתי וצרחתי. אמא שלי לא הכריחה אותי לקחת חברים, חברים שלי לא הבריזו. הגרון שלי עף על כל תו ודייב מאסטיין, ספק מדען מטורף ספק מכונאי גיטרות עם שיער ארוך העיף את הבמה. לא עם זיקוקים, וגם לא עם להיטי ענק. אלא עם האופי והמוזיקה שהחזיקו כל כך הרבה אנשים כל כך הרבה שנים, אנשים שבאו אתמול עם הילדים שלהם ועוד יחזרו עם נכדים.

 עם תכלס פשוט ויפה, שמדבר לכל אותם אנשים שכוכבי רוק גדולים מהחיים עושים להם, במקרה הטוב, תחושה קשה של זרות ואי יכולת להזדהות, ובמקרה הקשה בחילה ובעסה. מוזיקה מאנשים לאנשים. אה, ושדופקת בראש כמו פטיש שניצלים.

אז כן, חזרתי צרוד מעשן ומשירה, הרגליים שלי כואבות כמו אנלאיודעמה, ואני יכול להרגיש את הדופק בברך הלא טובה שלי. אבל בדרך הביתה, 16 שנה בדיוק מאז ההופעה ההיא, הרגשתי כמה כלום לא השתנה, כמה אהבות יכולות להישאר ולהידבק ולא לעזוב. וכמה בר מזל אני שעכשיו, אחרי שטחנתי את "Holy Wars" כמו זאטוט בן יומו, יש לי אישה שאני אוהב שמחכה לי בבית, ישנה.

Advertisements