סתם // שיר אחד של Fugazi

הרבה מהמוזיקה שאני שומע נחמדה לי וזה יופי. מעט מאוד מהמוזיקה שאני שומע מדברת אליי, מסבירה לי פחות או יותר מה הסיבה לעזעזל שאני כל כך אוהב מוזיקה. לא קורה הרבה. זה קרה אולי עם Megadeth בזמנו, זה קרה עם Pearl Jam או Tool, בערך באותו הזמן, וזה קרה, במידה מועטה יותר של טוטאליות (שהרי טוטאליות זה משהו שנוטה להעלם עם הזמן, כתופעה) עם להקות כמו Yeah Yeah Yeahs ואולי אחרות.

אבל כשזה קורה, וזה החלק היפה בכל הסיפור, אני כבר לא יכול לחשוב על הגדרה למילה מוזיקה בלי האלבומים והלהקות הללו. אני אומר את זה אחרי שכתבתי כלמיני להקות שם בפסקה למעלה, אבל בהבנה מלאה שכתבתי מתוך זיכרון. כמו לדבר על אוכל שהיה בבית. היה טעים, כנראה, אבל רק כנראה.

אז עכשיו, פלוס או מינוס, אני בשנת Fugazi לספירה. מאז משהו כמו 2003, שזה בערך מתי שאלבומם האחרון יצא (והמופתי) יצא. מוזיקה בשבילי, מאז, זו פוגאזי. הסיבה לשמוע מוזיקה, מוזיקה, הרעיון שמאחורי מוזיקה, וכלמיני כאלה. לא שתהיה, כנראה עוד מוזיקה, למרות שמועות עקשניות שבאות והולכות כל שנה על איחוד, אבל שויין.

את כל זה כבר כתבתי פה כמה פעמים, ואולי אדיף שאפסיק להגיד, אבל אני כותב שוב בגלל שני דברים. הראשון הוא ההבטחה המעורפלת והנהדרת שהלהקה מתעתדת להעלות ארכיב מרשים עד מרשים מאוד של ההקלטות שלהם לאינטרנט. זו להקה שהגדירה פחות או יותר מה היא הופעה חיה ואיך מבצעים אותה, אז החדשות האלו לא קטנות וכמעט שמפצות על החוסר בהקלטות ו/או הופעות חדשות.

הסיבה השניה והתכלס יותר משמעותית הוא השיר "Blueprint". אני לא יודע על מה כל אחד חושב שהוא שומע מוזיקה. אני יודע על מה אני חושב. אני בדרך כלל מפנטז. יש פנטזיה מסוג אחד, שהיא פנזטיית "אני מנגן את השיר הזה מול קהל מלא בחורות יפות (שכולל, כמובן את אישתי, היפה מכולן)". זו פנטיזיה נחמדה, בדרךך כלל מעלה חיוך.

הפנזטיה השניה היא "אני שם את השיר הזה במועדון מלא אנשים שמאבדים את זה". קריירית הדי ג'י שלי, לדאבוני הרב, הייתה קצרה ומביכה מאוד. לא יודע לשים שירים שלא בא לי לשים, לא יודע לבקש לשים אותם. והרי לכם, מה נקרא, דיל ברייקר. אבל לפנטז מותר, ואף רצוי. מדי פעם יבוא שיר, ואני אגיד: "יו! (כי בחלומי אני עדיין דביל) השיר הזה!". ואז אני, למשך כעשר שניות, מאושר.

"Blueprint" הוא וואחד שיר כזה, שאפילו, כמו במקרים נדירים אחרים, משלב בין שתי הפנזטיות: אני חייב להרביץ אותו ולצעוק אותו מול מלאן בחורוח (כולל אשתי, היי מותק) ואני חייב פשוט חייב להעיף אותו למישהו תמים באיזה פאב בפרצוף התמים שלו. מכיוון ששניהם, כנראה, לא יקרו אז הדבר הטוב הבא: הנה השיר, הנה כמה סיבות מתוך הרבה אחרות שארכיב של הופעות חיות של פוגזי עלול להתיך איזה שרת אי שם בוושינגטון די.סי, והנה עוד שני הפתעות (לי לפחות) נחמדות לסוף.





רגע, רגע, רגע…. מה?! אוי, כמה שזה קורע אותי:

מודעות פרסומת