סתם // ביקורת אלבום – Megadeth Th1rt3en

הרבה זמן לא כתבתי, בעיקר כי הייתי עסוק עם זה, אבל יש סיבה טובה לחזור לעניינים.

טוב, יום חגו של החנון הגיע (וכשאני אומר חנון, אני מדבר על עצמי) – אלבום חדש של מגדת'. למי שלא שם לב, וייתכן שהיו כמה כאלו, מגדת' היו אהבת נעוריי, וכמו אהבות נעורים רבות, מלאה שמחה, זעם, אהבה לגיטרות וחיבה לשיער ארוך. אבל, כמו אהבות רבות, נעורים או לא, אכזבה לא מעט. ניסתה לשכפל את עצמה, ניסתה לפתח את הצליל שלה אולי טיפה יותר מדי, ובעיקר, כן, הייתה קצת טיפשה.

ואולי מטאפורת אהבת הנעורים לא תמיד עובדת, אבל בכל מקרה מגדת' תמיד הייתה מקרה די הפכפך. בעיקר, אני חושב, מפני שראוי היה שהגל שמגדת' הייתה חלק ממנו ועזרה לעצב – ט'ראש מטאל – היה מת בערך בסביבות 1989. כמו הפאנק, כמו ההארדקור, גם הט'ראש (שלקח הרבה מאוד מהגישה ומהאסתטיקה של השניים הזקנים הללו) היה אמור להיות גיחה קצרה של זעם ואז – פוף.

למטאליקה, אולי הסקס פיסטולס של החבר'ה האלה, זה אכן קרה. משנת 1991 לערך הם הפסיקו להיות להקת ט'ראש. Slayer, לעומתם, פשוט המשיכו לעשות את אותו אלבום שהקליטו מאז 1983, ואנת'רקס פשוט התנדפו.

התשובה של מגדת' לכל זה: לא לתת לזמן לעבור. ניסיון מוזר (החל מ1992 והלאה) לשכפל את עצמה בצורה חסרת השראה, או להמציא עצמה מחדש בצורה מגוחכת. חייו של אוהב מגדת', וזה דימוי שכבר עלה פה, היו כחייו של אוהד הפועל ירושלים – יותר אהבה ותקווה ממציאות.

כל זה השתנה קלות מאז United Abominatios מ-2007, שהיה ניסיון ראשון להיות כמו פעם ועדיין קצת לשנות, והגיע, בינתיים, לשיא עם Endgame של 2009, שהיה קרוב מאוד להיות אלבום נחמד.

אז מה עם Th1rt3en (חוץ מהשם הפשוט נוראי)? מפתיע. מפתיע כי, עד כמה ששני האלבומים האחרונים היו יחסית חזרה לפורמה לא רעה, הם עדיין היו די משעממים. בחינת "ללחוץ על כפתור מה שעובד עד שייגמר האלבום". זה לא שהאלבום החדש לא לוקה בחטא הזה, הוא כן, והאובדן הגדול ביותר של מגדת' כלהקה – אירוניה – עדיין אבוד וכנראה יישאר כך, כל עוד דייב מסטיין חושב שישו הוא החבר הכי טוב שלו.

אבל הפעם החוסר הכמעט מוחלט באירוניה פחות מורגש כי המוזיקה עד כדי כך יותר טובה, ולפעמים מפתיעה. בעיקר מדהים הוא השינוי שעבר על הגיטריסט היחסית חדש Chris Broderick, שפשוט הפך לתאום-דייב מסטיין בקטע מלחיץ.

למי שלא יודע, בדרך ככל זה עבד ככה: הגיטריסט המוביל (שהוחלף כל שבוע) היה הנגן הסופר מוכשר והרגיש, עם היד הרכה והמלודיה. דייב מסטיין היה החיה המפחידה עם הסולואים הא-טונאליים וצליל גיטרה שיש (מה לעשות) רק לו, כאילו הפכו ניהליזם למכשיר נגינה.

אבל פה זה אחרת. ממש קשה להבחין מה הסולו של מי, מה שלפעמים מוריד קצת מהגיוון (שהיה סמל ההכר של הלהקה בזמן Rust in Peace), אבל מחזיר את העצבים הנהדרים של זמן Peace Sells…But Who's Buying. אני אישית אוהב יותר את Peace Sells, אז הכל טוב.

 שני השירים שנכתבו למשחקי מחשב, "Sudden Death" ו-"Never Dead" הם אולי שני הטובים באלבום (בקטע מוזר), לפחות בגזרת ה"בוא נוריד למישהו ראש עם גיטרה. ריפים אכזריים, דיוק מדהים, וכל מה שחנון מטאל רק רוצה בחיים.

עם שני שירים יש לי מערכת יחסים מאוד סבוכה כרגע. "Public Enemy No. 1" ו- "Whose Life" הם שירי רוק שנות השמונים, לא מטאל בשום צורה. וכמה השמעות הראשונות פשוט דילגתי עליהם. אבל, וזה מוזר, הם עדיין לא יוצאים לי מהראש. לא בטוח שאני גאה בילדים האלה, אבל אולי יש פה משהו.

"We the People" נושא בגאון ריף פזמון ממש לא רע, עם מילים כמעט סבירות (הישג בימינו), אבל שיר ככה ככה. על "Guns, Drugs, and Money" אני פשוט לא רוצה לדבר. העניין הוא, שמהרגע שהשיר המביך הזה נגמר, מתחיל אולי רצף השירים הטוב ביותר של הלהקה ההזויה הזו מאז הרבה מאוד שנים. הרבה.

על "Never Dead" דיברנו, שיר אדיר.

בגזרת השירים ה"קצת אחרת" יש את "New World Order", שהוא בעצם שחזור של סקיצה מימי Youthanasia (1994), אבל שיר עם ריפים מגניבים ובעיקר סאונד שלמגדת' ממש בדרך ככל אין – רוק אדיר כזה. לא יודע. עובד.

את "Fast Lane" אני אמור לשנוא, אבל אני לא. שיר על מכוניות מהירות, מאצ'יסמו בשקל וחצי, אבל שיר טוב. (אני רק לא מאמין שהוא אשכרה חורז "lane" עם "plane" ו"train", כל השאר נסלח).

"Black Swan" הוא שיר הלל לאיירון מיידן, ואני אוהב אותו. חוצמזה שהוא נשמע כמו המשך ישיר וטוב בהרבה של "Fast Lane". הרבה יותר מלודיה, אבל, וזה חשוב, ממש לא מביך. פשוט אייטיז בטירוף, אבל אני שמח על זה.

"Wrecker" הוא שיר מוזר על שנאת נשים, וגם מאוד מאוד שנות השמונים, בואך סליז גיטרות. היה אפשר לחשוב שסלאש מנגן פה. אבל זה כיף.

"Millennium of the Blind" הוא השיר הסופר דרמטי, תראו כמה אני מוכשר של האלבום, והוא עדיין שיר טוב. מבחינתי הישג מאוד לא מבוטל.

עכשיו, אם כבר דיברנו שנות השמונים ומטאל של פעם, "Deadly Nightshade" הוא פשוט תענוג. פשוט, ממכר, וכיפי. הרבה מאוד זמן לא אמרתי את זה על שיר של מגדת'. אני חושב שאני פשוט אוהב את כל השירים עם "מוות" בשם. הגיוני.

השיר הסוגר, "13", נחמד. עוד קצת איירון מיידן, עוד קצת שנות השמונים עם קצת שנות התשעים. נחמד.

סך הכל, אלבום הוא הצלחה מאוד מוזרה ומפתיעה. לא המשך ישיר של האלימות של האלבום הקודם, לא ניסיון מוזר להפוך למשהו אחר, אלא חזרה הזויה לשורשים. הזויה בעיקר כי היא מאוד מאוד מהנה. שימשיכו ככה.

מודעות פרסומת