ארבעה שירים לשבוע חדש // מה, כבר לא 2011? שיט

יש טעם לדון בעובדה שלא עודכן פה העניין בערך ממזמן? לא. קיפאון מסויים בחיי הביא לקיפאון מסויים בבלוג, שמקורו בקיפאון די מרהיב בכמות המוזיקה שהייתה בחיי. בימים האחרונים מתגברת התחושה או ההבנה שבלי מוזיקה אני אדם די מת. לא כותב, לא מגיב, לא עושה. מת. אבל ברגע שיש, הכל עף כמו טיל. הבעיה שלא תמיד יש חשק ללחוץ "פליי", אולי בדיוק בגלל שאני יודע שברגע שאעשה את זה, איזה כוח ישתלט לי על המוח ויעשה אותי כותב, מגיב, עושה.

על כל מקרה, כל עניין הקיפאון בדיוק גרם לי לפספס (בין אם במכוון ובין אם לא במכוון) את עניין סיכומי השנה הכה מלהיבים (ואגב, לגבי זה: מה פירוש שיר או אלבום שהם מספר אחת? שהם הכי טובים או הכי מרגשים אני מניח, אבל אני לא חושב שהם היו יכולים להיות טובים או מרגשים בלי שאר האלבומים, השירים, והלהקות שיש שכל זמן נתון. אז תכלס, הם סתם אלבומים נצלנים וחארות. או משהו כזה).

הקטע החיובי הוא, לעומת זאת, שאפשר לפשוט על רשימות האלבומים הטובים של אנשים רבים וטובים ולראות מה יוצא. אז, חלק ממה שאגיש פה היום הוא תוצאה של הפשיטה הזו, וחלק – לא. ככה זה בחיים. קריאה מהנה.

נפצח בפיסת האלימות המדהימה ביותר שנשמעה באזורנו (וכשאני אומר אזורנו, אני מתכוו "האיזור שלי ושל הרמקולים שלי) המון זמן. Russian Circles העצומים – שלישיית עושי רעש משיקגו, חלק ממסורת יפה ונחמדה של הריסת בתים עם גיטרות – חזרו עם אלבום חדש בשם Empros, כשנתיים לאחר האלבום האחרון והמצויין שלהם Geneva מ2009.

גם פה יש קירות של צלילים שעוברים כמו טרקטור בתלבושת בלרינה, שירים ארוכים (לפעמים מדי) ומלאים באחלה. אבל, שום אוזן אנושית לא תכיל את השינוי בסאונד שלהם הפעם, כמו ששום לשום אנושית תתאר את השינוי המתואר לעיל. איפה שGeneva  היה אלים באופן אציל וכמעט נקי, Empros הוא חיה מגעילה עם יבלות שלו רוחצת (כן, רוחצת) שיניים.

התוצאה די מדהימה. לא כל השירים מהממי חושים כמו הפותח "309", אבל זה בסדר. ל-Isis אף פעם לא היה שיר יותר טוב מ-"The Beginning and the End", וזה ממש בסדר. מספיק בשביל כולם. מדהים.

אללה, נקסט. עדיין בגזרת שואות אטומיות מ2011 (לא לדאוג אנשים שפויים, גם לכם יהיה מוזיקה אח"כ), יש לנו את 40 Watt Sun הבריטיים, פרוייקט של בחור נחמד בשם פטריק ווקר (אקס-Warning) שביאים ניחוח דומי (מלשון אובדון, או משחק מחשב אגדי) לסצנת ה"אני-עושה-רוק-כבד-לחכמים-שחושבים-את-עצמם" (ע"ע רון בן-טובים). את האמת, שזה, לכשעצמו, מספיק. המון להקות פוסט-שקרכלשהוא אמריקאיות (מלבד אולי Tounda המדהימים, שבאו אלינו מספקד) והניחוח הדום-בריטי-שיערות על הגב וזקן הוא שינוי מרענן, מעניין ויפה.

זה "Restless" מאלבום הבכורה שלהם The Inside Room שיצא שנה שעברה

אללה, נקסט. White Lies. תכלס, חרא להקה. לא, באמת! חרא להקה. הכל נשמע מעושה מדי, לעוס מדי, ובעיקר הרבה יותר מדי שנות התשעים בשביל אלבום שיוצא עשרים שנה אח"כ (נו אופנס, רוקפור). אבל יש דברים רעים שהכם מספיק רעים כדי להיות טובים, לפחות במקרה של כותב שורות אלו, שכנראה געגועיו לאותו עשור משבשים את דעתו. הם מלונדון, הם יפים ונכונים מדי, אבל לא יודע. אולי אקסרא ריוורב ושימוש לא מושכל בווה-ווה עושה לי את זה (חכו שהפתיחה תגמר, תבינו). זה "Is Love" מ-Ritual של 2011.

לסיים פרק זה של ארבעה שירים נחמדים (יש! יש! יש!) יש (!) את Tyler the Creator, שהוא לא חרא. הוא גאון. היפ הופ פסיכי שמשלב באופן מוצלח הרבה טרנדים היפ הופיים שעבר זמנם, ובזמן זמנם היו די מתישים (ראן Boom Bip  ברגעים פחות יפים). מוכשר כמו מניאק, משורר קטן, ועושה המון רעש שממש אין צורך בו. ובקיצור, אני הולך לחרוש על החרא הזה אול נייט לונג. זה "Yonkers" מהאלבום הנהדר Goblin. שבוע נהדר לכולם.

Advertisements