פלאשבק // אמא'לה הם אלימים – אני רוצה עוד

חמודים

כדרכם של בלוגים שנעלמו למלאן זמן, הגיע שעת ההתנצלות. אבל לא ממש. ראיתי בוואלה כתבה שחוגגים 20 שנה ליציאה של אלבום הבכורה של RATM, והייתי צריך לבדוק אם זה נכון או לא. הייתי בטוח שזה יצא ב 1991, אבל אכן. בשלישי בנובמבר, 1992.

בשבילי זה התחיל בקליפ הדי גרוע של  בולט אין יור הד. לא זוכר איפה, למרות שאז זה יכול היה רק בערוץ הראשון. באיזכור הבא היה כתבה במוסף של ("מעריב?") שקראו לו "המדריך". הייתי קורא אותו די בשקיקה, בין אם בגלל כתבות על מוזיקה, ובין אם כדי לסמן את מה שאני רוצה לראות בטלוויזיה לפני אחי הגדול. גם זה אני לא זוכר הרבה. רק שקראו להם "זעם נגד המכונה".

אבל הקטע האמיתי, הרגע האמיתי, היה בבית של חבר בכיתה ז' (1994?). הקסטה הייתה של אמו (היו מלאן דברים מעניינים בבית). הוא שם את זה בפול ווליום בחדר, והתחיל בומבטראק. ואז נגמר הקטע של הבס, נכנסו הגיטרות ואני די בטוח שהשתנו לי החיים.

אפשר לדבר הרבה על מחאה, זעם, מסר עד מחרתיים. אבל הסיבה האמיתית ששינוי חיים התבצע קשורה לאיזה ציטוט שתקוע לי בראש בזמן האחרון. אני לא זוכר מי אמר אותו, ועל מי. אבל עיקר האמירה הוא: "לא ידעתי שמותר לכתוב כך". אני אוהב את הציטוט הזה, למרות שאני לא זוכר של מי הוא. כי בשבילי הוא מבטא את שני הדברים הכי חשובים בהערכה של אמנות, בין אם שירה או מוזיקה או ציור או מה שזה לא יהיה: שאתה צופה במישהו אחר שובר גבולות. שלא ידעת שהגבולות היו שם עד שהמישהו הזה לא שבר לך אותם. ושעכשיו שהם נשברו, העולם נראה אחרת לגמרי.

אני לא ידעתי שמותר לנגן ככה. לא ידעתי שדיסטורשן יכול להישמע ככה, כל כך חזק ומכוון. אולי זה החלק הקדמון של המוח, אולי זה פשוט הלם, אבל מאלפי הרגעים המוזיקליים שהיו לי בחיי, זה אחד הזכורים ביותר והמשמעותיים ביותר. אח"כ באה ההופעה ב1996, והיה אחלה וחטפתי מכות. וגם הייתי במקדש של הנזיר שמצולם על העטיפה, עמדתי ליד המכונית שממנה הוא שאב את הדלק כדי להצית את עצמו. אבל אף כאפה לא צלצלה כמו בחדר ההוא. יאללה ביי.

Advertisements