המון שירים לשבוע חדש // שובו של המאק

ואלה שמות

ואלה שמות

אני לא בעל בלוג שאפשר לסמוך עליו, זה בטוח. אבל אני משוכנע שתתנחמו בעובדה שאני אדם מאוד נחמד שפותח את הדלת לבניין לשכנתו המאוד מבוגרת ושמנסה בדרכו הנוירוטית להפוך את העולם למפחיד פחות. אבל יש פיצוי.

הרבה הרבה מוזיקה שמעתי לאחרונה, בעיקר כי הפכתי לסטודנט משרה מלאה ורוב הזמן אני כותב וקורא. בלי מוזיקה, כך גיליתי בשלב מוקדם של חיי, אני לא ממש יכול לעשות לא את זה ולא את זה. אולם, אי לכך ובהתאם  לזאת, המוזיקה שתכנס לפוסט הזו היא רובה ככולה מוזיקה אופטימלית למצבים העיקריים של חיי: 1) קריאה וכתיבה 2) נסיעה באוטובוס. ככה במקום ארבעה שירים לשבוע חדש יש שמונה על הזמן האבוד. שבוע נהדר לכולם.

1) קריאה וכתיבה

א) מונו. להקה יפנית, פעילה מסוף שנות התשעים, פוסט-רוק מטאלי משהו אבל מאוד נחמד. יש הרבה בקטגוריה העמומה הזו שלא הולכים לשום מקום (עבודה שקשה לפעמים להבחין בה כי אתה עושה משהו אחר באותו זמן), אבל הם דינמיים, מרגשים ואחלה. זה “Pure as Snow” מאלבומם מ2009 Hymn to the Immortal Wind.

ב) ניורוסיס. אגדה בחייה, אחת הלהקות שהמציאו את הפוסט רוק עוד שהוא סתם היה מוטציה לא ברורה של סלאדג' מטאל ועדיין אחת הטובות שיש. יצא להם אלבום די מעולה ב2012, בשם Honor Found in Decay,  וזה “Casting of the Ages”:

ג) טיונדאי בראקסטון. אולי תרימו גבה על כך שאני קורא ו/או כותב עם הבלאגן היפהפה הזה, אבל ככה אני עובד, מי יודע למה. כאוס מדהים מיוצא Battles הנהדרים (למרות שהוא לא ממש יצא מהם, אבל שיהיה). זה “J. City” המשמח עד מאוד מאלבומו Central Market  מ2009.

ד) פליינג לוטוס. לא הייתי במקהלת המאוהבים בו (את האמונים שלי להיפ הופ מוזר מדי אני עדיין שומר ל Boom Bip), אבל אמרו לי להקשיב טוב טוב אז הקשבתי וממש לא רע. גאוני אני לא יודע, אבל מעביר את הזמן יופי. יצא אלבום לא מזמן בשם Until the Quiet Comes, וזה “Tiny Tortures”:

2) נסיעה באוטובוס

א) קנדריק לאמאר. תכלס תכלס, חברי הטוב עידו שידל אותי לא רק לשמוע את זה אלא גם להתגבר על השגות ראשונות שהיו לי (יותר מדי דיבורים). בסוף השתכנעתי והתגלה אלבום ההיפ הופ הכי טוב ששמעתי בהרבה הרבה הרבה מאוד זמן. ד"ר דרה (השורד האמתי של סצנת שנות ה-90, יותר מג'יי זי ויותר מכולם) מוציא בן טיפוחים בדוגמת נאס, עם שדרוגי אלימות והפקה מדהימה. די שמיעת חובה. אלבום בכורה “Good Kid, M.A.A.D City” יצא שנה שעברה וזה “Dying of Thirst” שסוגר את האלבום:

ב) איסהאן. הסולן לשעבר של ענקי הבלאק מטאל Emperor מוציא אלבום שרק הסולן לשעבר של ענקית בלאק מטאל שהוא גם גאון הזוי יכול. צריך לשמוע כדי להבין, לא רק לחובבי מטאל וכן לחובבי מוזיקה משובבת נפש. האלבום Eremita  יצא ב2012, והנה “Arrival” שפותח אותו נהדר:

ג)  אליס דונוט. תענוג חבוי משנות השמונים/תשעים הפאנקיות והסופר חכמות. מהיר, חזק, וטוב. מהאלבום “Mule” שיצא ב1990, זה “My Severed Head”:

ד) אחרון חביב, ראשן סירקלס. אני מהלל אותם כבד די הרבה זמן, ותכלס יש מצב שכבר היללתי את האלבום האחרון שלהם Empros, אבל זה באמת משהו אחר. אלים, נא, בפרצוף שלך ומעורר השראה. צריך סבלנות, שווה את זה. זה “309”:

מודעות פרסומת