ארבעה שירים לשבוע חדש // היפ הופ במחיר מציאה

((הערה: אגב שיחה עם גלי, זו הגדלה לאחור, אני מבין שבאמת קצת יותר נוח לשמוע בפלייליסטים מאשר ללחוץ ככה פליי על כל שטות שיש פה. אז עשיתי כזה, ועכשיו אפשר לשמוע ולקרוא באותו זמן. השירים בפלייליסט בסדר הופעתם ברשומה.))

קצת קשה לי לכתוב על היפ הופ חדש, בעיקר כי קשה לי לאוהב היפ הופ חדש. לא שאין מה לאהוב, יש הרבה מאוד מה לאהוב. אבל יותר מכל סוגה מוזיקלית אחרת, כדי באמת להכניס אלבום היפ הופ לעניינים צריך להשקיע המון. ובעידן שבו צריכת המוזיקה החדשה אדירה, ושבו מצופה מאדם ששומע וכותב לכתוב כמה שיותר, למרות שבדרך כלל הוא עושה את זה אחרי היכרות שטחית מאוד עם מושא הכתיבה, היפ הופ הוא המאט הגדול.

במידה הזו, היפ הופ, למרות התמורות שעברו עליו בכמה עשורים האחרונים, ולמרות שהפך מאנדרדוג למפלצת להיטים ותעשייה, עדיין משמר את המסורת של קריאה איטית, של שירה. משהו שאתה לא יכול תמיד פשוט לזרוק פנימה ולהמשיך עם חייך.

לא מספיק להבין שיש סאונד בכיוון שאתה אוהב, או אווירה מסויימת, ששניהם כיוונים מאוד חזקים במוזיקות האחרות שאני שומע. הכל הולך לפירוק של שירים, לזיקוק של איזו תמצית אווירתית או סאונד טהור.

בהיפ הופ הרבה דברים צריכים לקרות ולקרות נכון לטעמי לפני שיש סיכוי בכלל שאתחיל לאוהב אלבום חדש. ההפקה צריכה להיות מעניינת, המילים ומשחקי המילים צריכים להיות מעניינים וטובים (או לפחות מצחיקים במידה מסויימת) והאלבום צריך להרגיש שלם. תכלס, לא נעים להגיד, אבל אלבום מכל סוגה אחרת שאני שומע יכול להתחבב עליי אחרי שמיעה די מינימלית. אני אומר לעצמי "וואו, די בכיוון" וישר ממליץ. לפעמים, מהר מדי כי שבוע אח"כ כבר נמאס לי ממנו.

אז רשימת אלבומי ההיפ הופ שהשאירו עליי חותם משמעותי מאז תור הזהב של סוף שנות התשעים ותחילת האלפיים היא יחסית מוגבלת.

(Murs – 3:16, The 9th Edition (2004

(Mos Def – The Ecastatic (2008

(Black Milk – Album of the Year (2010

(Murs – Murs for President (2008

(Pusha-T – Fear of God II (2011

(Tyler the Creator – Goblin (2011

(J-Live – Then What Happened? (2008

(Death Grips – The Money Store (2008

תכלס, זהו.

בדיוק בגלל שידעתי כמה עבודה זה, נמנעתי, והמשכתי להישען על הטובים מאז או בכלל לא. אבל עכשיו אני רוצה להתאמץ קצת שוב. בעיקר בגלל שאני מרגיש אני כל כך הרבה מרחף וגולש על אדי פוסט-פוסט-פוסט-רוק סופר מופשט שאני כבר לא נוגע באדמה. אבל גם בגלל שאני צריך קצת להכניס עבודה ודם חדש (כזה שעובדים בשבילו ולא רק זורקים לאוויר וממשיכים בחיי הפייסבוק).

אז הנה ההיפ הופ שמצאתי לעצמי השנה. אני לא אכליל את קנדריק לאמאר פה, בעיקר כי אני חושב שחרשתי עליו מספיק, אבל שווה לומר זאת שוב: הוא האמן היפ הופ הכי חשוב שצמח מאז נאז, וכנראה שהלחץ עליו מעכשיו יהיה ענק לעמוד בציפיות. נראה אם הוא יצליח.

GSljx

שם: Killer Mike
אלבום: R.A.P. Music
שנה: 2012
מיקום: אטלנטה
בכמה מילים: גדל תחת הכנפיים הגאוניות של אאוטקסט, ואם הייתי צריך לבחור מטאפורה לבחור הייתי אומר שהוא ביג בוי עם שכל של אנדרה. סתם. כנראה שזה לא נכון, אבל זה הכיוון – ראפ אמיתי, עם כוח אמיתי והרבה דחף אבל סופר חכם, סופר רגיש, ומרגיש סופר אמיתי. תוסיפו לזה את ההברקה של השילוב עם אל-פי (הידוע בשמו האחר, “הכישרון הכי מבוזבז בעשור האחרון") וההפקות שלו, שנעות מביטים אגרסיביים להרהורים אינטלקטואליים, ויש אלבום קרוב מאוד למושלם.

runthejewels_cover

שם: Run the Jewels
אלבום: Run the Jewels
שנה: 2013
מיקום: אטלנטה, סוג של
בכמה מילים: שוב החבר'ה מלמעלה, רק הפעם הרבה פחות ביג בוי והרבה יותר אנדרה. יותר מוזרויות, יותר הגיגים, ופחות מהאגרסיביות או הלהט של האלבום סולו של קילר מייק, לטעמי. מה שהופך אותו לאלבום פחות טוב בגדול, אבל עדיין שווה שמיעה מאוד.

billy_woods-HWAM_FRONT

שם: Billy Woods

אלבום: History Will Absolve Me
שנה: 2012
מיקום: ניו יורק.
בכמה מילים: יש בעיניי איזה סחף אינלקטואלי שעובר על התרבות האמריקאית בשנים האחרונות, אולי אפשר לקרוא לו גם חנוני. לפחות לדעתי. יחד עם תרבות פופלרית שטוחה כמו קיר, הולך ומתפתח הרגל לאובר-אנליזציה, ניתוחים סופר סובייקטיביים וכתבות חסרות פשר. אני חובב כדורסל לא קטן, ושם זה בולט מאוד. אבל זה גם מופיע במקומות אחרים, שבהם הארכי-גבריות ויענו אותנטית האמריקאית מקבלים אלטרנטיבה בדמותו של החנון החריף (ראה ביל סימונס בפרשנות אנ.בי.איי).

למה אני אומר את כל זה? סתם כי בא לי. וגם בכלל שנראה שהדמות הארכי אותנטית והסופר גברית של הראפר עוברת שינוי מעניין. ראפר היה גבר שחור מהשכונות, שכונות לא טובות בדרך כלל, שכל החברים שלו בכלא או מתים. וההילה הזו שיחקה, ועודנה משחקת, תפקיד חשוב מאוד. אבל פתאום יש גם אחרים. לבנים, כמובן, לא כ"כ עניים, כמובן, וסופר בכוונה-אינלקטואלים כמובן. תמיד היו כאלה, אם זה דל דה פאנקי הומוספיאן או קול קית', אבל היום אפשר למצוא ממש זן חדש, שמגיע ממקום קצת לא צפוי – ראפרים אפרו-אמריקאיים מדור שני, כלומר שההורים שלהם נולדו באפריקה (לפעמים אפילו היו דמויות מפתח ביבשת).

זה חשוב כי זה עוקף היסטוריה מדממת וארוכה של יחסי שחורים לבנים בארה"ב, שכוללת עבדות, גזענות ומה לא, מרכיב נעלם, חמקמק, אבל סופר חשוב. זה עלה לא מזמן גם דרך אמירות שהועלו בזמן האופוריה של בחירת אובמה ב-2008, שטענו שלא היה באמת הישג פורץ דרך בתולדות יחסי הגזע בארה"ב כי אובמה הוא, לא נעים להגיד, לא שחור "אמיתי" כי הוא קנייתי, ולא צאצא של עבדים (בניגוד לאשתו).

וכל ההקדמה הזו כדי להגיע לבילי וודס. בן של שותף בכיר של עריץ זימבבווה רוברט מוגאבה (שגם מופיע על עטיפת האלבום), עוד בימים שמוגבה היה כוכב על שאמור היה להציל את עמו מהעפר שבו הוא היה שרוי, ולפני שהניסוי יצא משליטה והפך לסתם עוד דיקטטורה. אלבום ראפ/היפ הופ מאוד לא טיפוסי, מאוד מאוד פוליטי, מאוד חופר ביחסי כוח, בתוצאות של קולוניאליזם ועריצות. ההפקה, שהיא כאמור חשובה עד מאוד, נקייה ומבריקה, ואלבום שהוא באמת אחד המיוחדים והחשובים שאני שמעתי שנים.

earl-sweatshirt-doris-album-cover

שם: Earl Sweatshirt

אלבום: Doris
שנה: 2013
מיקום: לוס אנג'לס
בכמה מילים: עוד צאצא של אצולה אפריקאית מצד אביו (משורר הדרום אפריקאי במקרה זה) ועוד פניה חדה מהאובר-מאצ'ואיזם של הראפ המסורתי. חבר בקבוצת Odd Future, ונשמע לא מאוד לא דומה לחבר המפורסם ביותר של הקבוצה הזו, טיילר דה קריאטור. איטי, אנטי-היפ הופי במידה מסויימת וסופר שנון ועצלני. אני אולי לא התלהבתי מהאלבום הזה כמו שחלק, אבל בהחלט שווה האזנה.

Kanye-West-Yeezus-artwork

שם: Kanye West
אלבום: Yeezus
שנה: 2013
מיקום: שיקגו, יענו אבל תכלס מאדים
בכמה מילים: ים מילים נשפך על האלבום המאוד טוב הזה, ובעיקר על מקבץ די ספציפי של שירים מעולים בו (שהם אכן מעולים, אבל יש פה כמה פספוסים פה ושם). אני רק אומר את זה: ההישג הגדול ביותר של קנייה ווסט דומה במידה מסויימת להישג הגדול ביותר של הדיקטטור המסמאשינג פמפקיני בילי קורגן – להיות אמן סופר מצליח, סופר ענק, ממלא אצטדיונים שאיכשהוא מצליח לגרום לעולם לחשוב שהוא אינדי. יש שני ענקי על בעולם ההיפ הופ שמזמן עברו פאזה מראפרים למותגים: אמינם וג'יי זי. הם, לא משנה מה הם יוציאו, סלאאוטס ומתים. כל השאר חיים ברחובות, אפילו אם הרחובות האלה מרוצפים ביהלומים.

cage-kill-the-architect

שם: Cage
אלבום: Kill the Architect
שנה: 2013
מיקום: ניו יורק
בכמה מילים: תכלס, לא שמעתי עליו עד לפני כמה שבועות. מסתבר שעובד מאז תחילת האלף, מסתבר שגם לו קשר רופף יחסית לאל-פי (דרך חברות בלהקה The Weathermen). אבל אלבום טוב מאוד, שתכלס מקבל את הציון הזה בעיקר כי פחות התחברתי לחצי הראשון שלו, היותר איטי. אבל החצי השני? כמעט מושלם. ביטים מעולים, גישה ווקלית רגועה ושנונה. נהדר.

MI0003655968

שם: Pusha-T
אלבום: My Name is My Name
שנה: 2013
מיקום: ניו יורק
בכמה מילים: יחד עם קנדריק לאמאר, ובאופן שונה לחלוטין, מבסס את מעמדו כאחד מאמני ההיפ הופ החשובים ביותר של זממנו אנו זה. חבר בקליפס בתאומיים והאדירים, שלקחו את הילול מכירת הקוקאין לגבהים חדשים של לובן. באלבומי הסולו שלו הוא לא זונח את הפוזה הפושרית שלו, וטוב שכך, אבל מעדן אותה, מסבך אותה ומעלה אותה. עדיין קשוח, עדיין מהרחובות (ולא משגרירות קניה או זימבבווה) אבל לאט לאט וממש בטוח אמן. האלבום האחרון לחלוטין עומד בציפיות של כל הטוב שהוא הוציא עד עכשיו, מה שלעצמו הוא הישג מאוד לא מבוטל.

20091221-DESSA1

שם: Dessa
אלבום: A Badly Broken Code
שנה: 2010
מיקום: מיניאפוליס
בכמה מילים: שני דברים שלא ממש קורים הרבה בהיפ הופ: אישה ומיניאפוליס. חברה בקולקטיבDoomtree ומשהו אחר לגמרי. מינימום קשיחות, מקסימום חשיפה. נשמה תלושה לחלוטין עם ביטים איפהשהוא ברקע. לא האזנה קלה, בעיקר כי זה לא תמיד נשמע כמו היפ הופ, לפחות לא כמו ההיפ הופ שאני רגיל לשמוע, אבל שווה להתרגל. אלבום מיוחד ויפה.

SADISTIK FFMF Cover

שם: Sadistik
אלבום: Flowers for My Father
שנה: 2013
מיקום: סיאטל
בכמה מילים: עוד חבר בסצנת ההיפ הופ הלבנבנה של סיטאל (מישהו אמר מקלמור?), אבל קצת אחרת. הפקות מרחפות, כמעט שירי רוק רך, ומעליהן המון המון מילים. אלבום אחר לחלוטין, בדומה אולי לזה של דסה, אבל מהפנט וחשוף וכואב. תחשבו אלבום היפ הופ של רד האוס פיינטרס, או משהו כזה. פשוט יפה, וגולת הכותרת הוא השיר Michael, שנכנס אליי חזק לפלייליסט היפ הופ הקבוע.

black-milk-no-poison-cover

שם: Black Milk
אלבום: No Poison, No Paradise
שנה: 2013
מיקום: דטרויט
בכמה מילים: אחרי המופת, באמת המופת של Album of the Year, קשה קשה קשה לשמור על הרמה. אבל, בינתיים, עושה רושם שהצליח. יש לו flow לבן-יונה הזה, אחד האהובים עליי די סייד אוף גיפט אוב גאב. הפקות עשירות, המון גיטרות, המון נשמה. אלבום שאשמע הרבה גם שנה הבאה.

בברכת 2014 מוצלחת!

מודעות פרסומת