זה מדליק אותי // Alcest בהופעה מרחק הליכה מהבית שלי (מאדרפאקר!)

Alcest בתמונע. נכון שאני מוכשר?

Alcest בתמונע. נכון שאני מוכשר?

בלה בלה בלה ביקורת הופעה, זה לא באמת הולך לקרות כרגע, אבל יאללה. לא כתבתי הרבה כאלו, אז תתכוננו לגרוע מכל.

לאלססט יש מקום משונה בחיים שלי. כשבדיוק התחלתי ככה, לפחות במודע, לחזור לארון הדיסקים המטאלי (שׁהיה רקוב ונטוש במרפסת כי חשבתי שאני בוגר או וואטאבר), הם היו מהדברים הראשונים שאהבתי.

היו לי כבר די הרבה זמן, עוד לפני שיצאתי להפסקת אינדי/היפ הופ ארוכה, להקות שעשו כרוב ממולא מהמטאל שאהבתי בתור ילד. אהבתי את אייסיס, אהבתי את Cult of Luna, וזה היה בסדר. אבל אלססט היו אחרים. לא יודע בדיוק להסביר איך, אבל זה היה נראה שאכפת להם. שאכפת להם ממני, שאכפת להם מעצמם. שאפילו כשנייג׳ מגרגר חסות לתוך המיקרופון (ביטוי אהוב של חבר מהצבא פעם שתיאר מבחינתו איך נשמעת המוזיקה שלי), שאריות ממורשת הבלאק מטאל הצרפתי ממנה אלססט הגיחה (אם תעשו דבר אחד היום, תשמעו Peste Noir), זה אף פעם לא הרגיש כועס, או אפל, אלא ווליום מחוספס יותר של לחישות אהבה.

ההופעה, שהייתה במקום קטנטן ומיוזע (תמונע), הייתה בדיוק זה. חברות צרפתים דקיקים (באנגלית יש מילה טובה לזה, willowy) ששפכו אכפתיות מהבמה במשך שעה וחצי בערך.

הם ניגנו בגדול את אותו סטליסט שהם מנגנים בכל מסע ההופעות של האחרון שלהם, Shelter, שכולל די הרבה ממנו. וזה היה לי בסדר, למרות שלא אהבתי אותו כשהוא יצא. כי כשהוא יצא חשבתי ״הסיבה היחידה שאני אוהב אתכם זה שיש רוך וקושי, ועכשיו יש רק רוך״. אבל התגברתי על זה, בגדול על ידי זה שהבנתי שכשהם מנגנים מהאלבום החדש, וכשהם מנגנים באלבום החדש עצמו, הם להקת פוסט רוק טובה. לא השירים המדהימים, הפולקיים, הכחולים והעצובים של שלושת האלבום הראשונים (בדגש על השניים הראשונים), אבל לא סוף העולם.

מלבד אלו, אבל, היו כמה וכמה מהישנים שלהם, כולל "Summer's Glory” ,”La ou naissent les couleurs nouvells״, ו-”Autre temps” מהשלישי היפה שלהם. כבר פה, באלבום הזה הכוונה, הם התחילו להשיל מעצמם חלק מהפולקיות האירופאית שהייתה שם בשניים הראשונים, אם כי לא עד הסוף כמו ב-Shelter.

אבל השניים הראשונים, שהם, לעניות דעתי, האמירות החזקות ביותר של הלהקה קיבלו גם ייצוג, אם כי מינורי בדמות "Percees de lumiere״ הגאוני גאוני גאוני מהאלבום השני שלהם, Ecailles de lune, שהוא גם האהוב עליי (אולי בגלל שהיה הראשון שהכרתי). עוד מהאלבום הזה היה את "Sur l'ocean couler de fer״, שהבליח בעלק הדרן. מהראשון, Souvenirs d'un autre monde מ-2007, היה רק, די כצפוי את שיר הנושא היפהפה.

היה נראה שהם מבסוטים מכל ההתלהבות הלבנטינית שהורעפה עליהם, והורעפה, אני חייב לומר, התלהבות לא מעטה. זו לא הופעה שקל לקהל להראות כמה הוא מעריך את מה שהלהקה עושה – אין פוגו, אין שירה בציבור, רק ספיגה איטית ונעימה.

הביקורת היחידה שלי הייתי אולי שהייתי רוצה לשמוע את הגיטרות יותר, גם כי בכלל חסר לי מתח בשירים החדשים שלהם, וגם כי הבאלאנס בהופעה היה כזה שהשתיק את הגיטרות קצת וגרם למתח שיש בשירים הישנים קצת להעלם גם.

אבל למרות כל זה, אני ספגתי אכן. עצמתי עיניים לא פעם אחת במהלך השירים. אולי כי הם היו יפים, אולי כי הייתי צריך אותם, אולי כי בים רדוד ופושר של לחצים ודאגות מעתיד שהולך לעוף לי לפנים בקרוב מאוד, צריך קצת קסם אלססטי כזה. לא יודע. אולי היו כאלו שלא נהנו, או שחשבו שזו סתם הופעת שוגייז מינורית. אני מאוד שמח שהם באו. יש להם עיניים טובות.

מודעות פרסומת