אלבומים ששווים מדף // Devin Townsend – Biomech: Ocean Machine

Ocean_Machine_Biomech

דווין טאונסנד הוא הג׳יימס ג׳ויס של המוזיקה הכבדה. חפשו בתוך עצמכם, אפילו אם אתם לא מכירים לא את ג׳יימס ג׳ויס או את דווין טאונסנד ותראו שמה שאני אומר הוא נכון (לא? חפשו עוד קצת). ולמה ככה? כי שניהם ההתגלמות של מה שאפשר לקרוא לו (ואז יריבו איתך בפייסבוק שש שעות) אומן אירוני.

״אבל רון,״ תשאלו אתם, אלו מביניכם שיודעים שזהו שמי ״אירוניה זה שטיק די קצר. אתה אירוני, ואז עוד קצת, ואז אתה כבר היפסטר או משהו כזה״.

״לא״ אענה אני לכם, בשיחה המדומיינת הזו, ״לא הכוונה אירוניה כתחושת התנשאות או זלזול מעל משהו, או ריחוק, בין אם נפשי או פיזי ממשהו או מרעיון, אלא מהדבר הבא: הגוף שלך רוצה לעשות משהו, חייב לעשות משהו כדי לקיים את עצמו, כדי להגן על עצמו, אבל בכדי שהקיום וההגנה האלו יעבדו כמו שצריך אתה גם צריך לעשות כאילו זה לא מה שהם עושים.

2324325

מסובך, אה? לא! בגדול, ונשתמש במקרה של מר טאונסנד, הדבר הזה שהוא חייב ורוצה לעשות קוראים לו, אני חושב שאפשר עוד להשתמש במושגים כאלו, ״רוק כבד״ או ״מטאל״. במונחים אפילו יותר בסיסיים קוראים לזה ״לנגן בגיטרה ולשיר רוק כבד ומטאל״. אממה? מטאל זה דבר, או עלול להיות דבר, מאוד רציני. אפילו אם הכוונה של כמה מגדולי הענף, נגיד, בלאק סאבאת, לא היית אף פעם, נגיד, לסגוד לשטן, אפילו אם הם התכוונו לזה רק במובן של ביטוי אמנותי (נגיד, רצו משהו אפל, אז לקחו את השטן) עדיין יש מצב שמישהו ייקח את זה ברצינות.

וההיסטוריה של המטאל זו פחות או יותר שרשרת אינסופית של אנשים שלוקחים דברים אמנותיים ברצינות. דווין טאונסנד גם איש כזה, שלוקח את המטאל שלו מאוד מאוד ברצינות. מוזיקלית, ואינלקטואלית, האיש גאון. תראו כמה ראיונות איתו ביוטיוב ותבינו באיזה ראש מדובר. אבל באותו הזמן הוא מודע לקלישאות שהתחום שלו מייצר, הוא מודע, יותר מזה, לקלישאות שהוא עצמנו מייצר, ולכן כדי ליצור את הביטוי האמנותי שלו הוא צריך לקחת מכל זה, מהקלישאה ומהריחוק מהקלישאה, וליצור לעצמו מרחב חדש של ביטוי.

יש הרבה פאזות של דווין טאונסנד, הרבה שמות לפרויקטים שלו, הרבה להקות, הרבה תקופות, ולכן אני מניח שיש הרבה מאוד וויכוח לגבי מה טוב יותר או פחות. לי לא אכפת במיוחד. כי בשבילי Biomech הוא זה.

האלבום, שבכלל יצא תחת השם Ocean Machine בהתחלה, יצא ב-1997, והוא השני של טאונסנד לבד (הוא היה נגן של כלמיני הרכבים ופרוייקטים, כולל של סטיב וואי, שאותו אני ממש לא סובל. במילה אחת, האלבום הזה הוא בדידות נוראית, כאב, פופ, ונשמה יפהפה צורחת. זו לא מילה אחת, אני יודע. אבל זה אלבום שהוא צמרמורת.

רציתם אנושיות אשכרה מלודית, בשילוב הארד רוק נחמד כזה שעדיין נשמע כאילו הוא יכול לקרוע לכם את הגרון? יש את Life, שהוא חצי שיר שלהקת רוק משנות החמישים הייתה מתה לנגן, וחצי צרחה מהגיהנום. או את Sister שפשוט מרחף מעל העולם. אם Sister היה יישות פיזית, הוא היה הערפל מעל אגם מוקדם מאוד בבוקר.

רציתם סיפור? אשכרה סיפור, שאתם נוסעים עם דווין באוטו והוא שר עם הרדיו כמו סיוון שביט, רק שהוא שובר לכם את הלב שוב ושוב ושוב כי הוא כ״כ כבד וכל כך יפה באותו הזמן? אז תשמעו את 3 AM, שהוא פשוט שיר מושלם.

רוצים להרגיש מה זה להיות מטאל וגאון מוזיקלי בזמן שאתם ילד בודד באמצע יער? אז יש את Funeral.

ובכלל, Biomech הוא שיר על עיר ועל לבד אבל הוא גם (כיאה לעטיפה ולשם וכו) אלבום אדם בטבע, רק שלאדם הזה יש גיטרה חשמלית והוא כותב שירים יותר יפים מאמא שלכםאבל גם על הטבע הזה הוא מחרבן, ביופי כמובן, כי זה מי שהוא (תשמעו את Bastad וזהו).

אפשר לעבור שיר שיר, אבל זה לא באמת אלבום של שיר שיר. זה אלבום ששומעים את כולו ברצף ומרגישים שאתם בטוחים, שאתם עם חבר עכשיו.

אבל, כמובן, אם הייתי עובר שיר שיר, אז בטח הייתי אומר לכם ש-Regulator הוא אחד השירים הכי מושלמים אי פעם, שהוא יופי וכאב וזעם וכבוד והערצה הכל בזעקה אחת, שהוא רוק כבד שהוא כבר מעבר למה שזה עלול לומר, שזה אמן, יחיד או נדיר בדורו, שמצליח להעביר את הגוף שלו בזמן שהוא מנגן ושר. Regulator זו המורשת של דווין טאונסנד לדורות הבאים.

גוף שנקרע בין הדרך היחידה שמבטאת את מה שהוא (מוזיקה די כבדה, ריפים) לבין השיבוש של הדרך הזו. התוצאה של שניהם היא האירוניה של דווין טאונסנד.

Advertisements