ביקורת הופעה סופר-מקצועית – מארק קוזלק בבארבי, שזה בתל אביב

12003-benji

יש כלמיני דברים שצריך להגיד על הפעם הראשונה שראיתי את מארק קוזלק בהופעה: הוא חתיכת חרא שובניסט, מאצ׳ואיסט ואגו מניאק ממש לא מהקטנים שראיתי. את השירים שביצע במשותף עם הזמרת הישראלת זואי פולנסקי צריך להקרין בהרצאות על הטרדה מינית ונוכחות גברית מאיימת.

עכשיו, יש קטע רטורי כזה שבו שופכים את הזבל על ההתחלה ואז עוברים לאיזה אמצע הססני אך נוסק וסוף מלא תשפוכות פלא ואהבה ואז יש משפט אחרון שמנותק מכל פסקה ויש לו נקודה בסוף וזה יוצא מרגש. זה מהלך די בסיסי של ביקורות מוזיקה, או של כתיבה בכלל, ותכלס ממש שקלתי ללכת על זה, אבל הקטע הזה שמארק קוזלק הוא חתיכת סליז אלים הוא לא משהו ששווה או צריך לשכוח בזמן שאומרים דברים כמו ״הופעה מרגשת ומהמרגשות שראיתי בחיי הקצרים״ או ״באמא שלי אני על סף דמעות מאז אתמול בלילה״.

זה חשוב לזכור את האלימות הזו, אלימות שבעיני לפחות היא מעצם הגדרתה גברית, כי זה מה שמקבלים בהופעה של מארק קוזלק. קראתי מיני אנשים פה ושם שאומרים שהוא חרא וצריך להחרים הופעות שלו כי הוא מזלזל בקהל שלו ו/או שונא את המעריצים שלו, אבל זה קשקוש ענק ומדהים. אם את או אתה רוצים לעמוד על איזה צוק ולראות שטפונות בדרום (תכלס משהו שאני הייתי רוצה לעשות פעם עם איזה בחור נחמד עם סנדלי שורש וכיפה שמכיר את הקטע) אז יש את הסיכוי שהמכונית שלכם תקבל מים למנוע או שאתם תטבעו. זה המחיר שמשלמים כשעומדים כל כך קרוב לאסון טבע מהסוג שרוצים לעמוד קרוב אליו.

אני את קוזלק הכרתי מהאלבום האחד המושלם של Red House Painters, שהוא כמובן Down Colorful Hill, ומסאן קיל מון לא ממש התרשמתי עד האחרון שלהם, Benji. וגם הוא, האלבום, הסתובב לי בשאפל מבלי להשאיר שום חותם של ממש. כל זה השתנה ברגע די מכריע בחיי – אשתי בחודש שביעי בבית, אני באנגליה לכנס, המדינה בוערת ומבעירה ואני מפחד מצו 8 כשאגיע הביתה, חושב כל הזמן על סבתא שלי, יושב במקרה ליד זוג אנגלים מפגרים שמקשקשים על הכחשת שואה בזמן שהם חושבים שאני שומע מוזיקה באוזניות.

זה מסובך. אבל בכל מקרה, בנג׳י הופיע לי בדיוק כשהייתי בתחתית של התחתית של אותו יום וליווה אותי, מלא דמעות. עד היום אני זוכר את היום הנורא הזה והמרגש הזה כשאני שומע את השיר הזה – I Saw the Film The Song Remains the Same – ובכלל את האלבום שהפך למשך השבועיים שהייתי שם לדבר היחידי ששמעתי.

אז ההופעה אתמול סגרה לי מעגל חשמלי בראש לרגע שלי – עכשיו כבר עם ילדה בת שלושה חודשים, עם חיים חדשים, עם מחשבות טורדניות על חיים ועל מוות ועל משפחה ועל סבתא שלי שפתאום מראה את זקנתה בפעם הראשונה בחייה הצעירים לנצח. לשמוע את הקול הצלול והמדהים של קוזלק, ברגעים היפים שהוא לא מטריד מישהי מינית או מאיים על גברים באלימות פיזית, ולעמוד לראות את השטפון הזה שהוא גם השטפון שלי מתערבב בשלו ומתשאה כמו שאולי המשוררים הרומנטים עמדו משתאים מול הרים או מול הים.

חצי שנה מוזרה עברה עלי, שכולה מלאה שחור של מוות וכחול עמוק של העיניים של הבת שלי היפה, שהתחילה על קוזלק וגם נגמרה איתו, והוא עם המילים שלו ועם היכולת המדהימה שלו לספר סיפור כאילו פשוט עם מנגינה כאילו פשוטה והכל כאילו בן אדם אבל בעצם הר או אגם, מהסוג שאפשר גם לטבוע בו אם מתקרבים טיפה יותר מדי או אם שוכחים לרגע שזה לא בן אדם אלא מפולת שלג קטלנית.

בקלות ההופעה הכי מרגשת שהייתי בה הרבה מאוד זמן אם לא מעודי. לא יודע אם אעשה זאת שוב, אולי עם הילדה כשהיא תגדל.

Advertisements