סתם // שיר מושלם אחד – והיום: "Liberation" של הרכב קטן בשם Outkast

E3B_62_cmyk

לפעמים הבן אדם, הבן אדם שהוא אני, רון, היי, יושב משתאה מול הרדיו באוטו שלו ואומר לעצמו ״אלוהים שישמור אותי, לא משנה כמה אני שומע את השיר הזה אני לא מפסיק להתרגש, וואו, יש אלוהים והוא גדול ונשגב ואיןסופי והחיים הקטנים שלי הם רק טיפה בים של תופעות שונות ומשונות וכל מה שאני צריך לעשות זה לשחרר, רק לשחרר, כמו כשהטכנאית אולטרסאונד תמיד אמרה לי״ ואז נגמר השיר ואני מסתובב/פותח את הדלת של האוטו ונזכר למה אני בעצם די חילוני ושומע להקות כת-שטן-רעש-רעש-אמא-תחבקי-אותי-כבר.

ומכיוון שאני יזם המאה, לא פחות, עם בלוג משגשג ורב קוראים אז אני חושב שאני אכתוב משהו כזה כל פעם שאני נזכר באחד כזה. שוב, אני לא הולך להיות הבחור הכי מקורי בארץ ישראל השלמה עם הבחירות שאעשה, אבל החיקוי המזוייף שאני זה מה שהצעתי עד עכשיו בחיי ובינתיים הולך בסדר, אז תתמודדו.

וזה רק ראוי שהשיר שיפתח את המדור הסופר מרגש הזה יהיה ״Liberation". למה, אתם שואלים? כי זה השיר הכי מושלם מכל השירים המושלמים, וללא שום צל של ספק שיר ההיפ הופ הכי טוב, מרגש, נשגב, ומרומם נשמות שאי פעם שוחרר לאוויר העולם שאני נושם. וזאת משום כמה סיבות בסיסיות:

1. זה מרגיש כמו שיר פרידה, רק שלא כל כך ברור ממה נפרדים. אולי מהילדות, אולי מההורים, אולי מההרגשה, שהיא מקור שמו של השיר, שדי נמאס כבר לחשוב כל הזמן מה אנשים חושבים על מי אתה ומה אתה והגיע הזמן פשוט לעשות ולתת למדברים לדבר. בקטע הזה, כל פעם שאני שומע את השורה הבאה אני הופך לברווז:

"My relationship with my folks is give and take, and I took so much, not giving my glory"

2. כי, כמו שכבר כתבתי במאמר מלא ההשראה על האלבום המושלם שהוציא את השיר המושלם הזה, היפ הופ מהסוגות המוזיקליות שבהן המילה ״אותנטיות״ מרגישה עקרונית במיוחד (יחד עם בלוז, פאנק, ובלאק מטאל). אפילו אם יש ידיעה שזו קטגוריה ריקה, אפילו אם זה פרפורמנס ותו לא, אי אפשר להתעלם מהמושג הזה. זו תהיה טעות להתעלם ממנו.

ובאלבום הזה מושג האיזון המושלם בין המשחק הזה של אותנטיות לבין מה שאפשר לכנות יצירה או פיתוח שהוא מעבר לאותנטי, לפחות במובן החברתי. נראה לי שדי חשבתי על השיר הזה שכתבתי את זה, כי השיר הזה, למרות שהוא לא בדיוק ההההההשיר היפ הופ הכי טיפוסי שיש בעולם, קרוב במידה מסויימת לסול, גוספל או אר אנ בי, ובהקשר הזה, הוא אותו השילוב, שימור המתח הזה בין להיות אמיתי כביכול לבין יצור משהו דמיוני. השורה האלמותית של סי-לו שמתכתבת לדעתי בצורה די מודעת עם המסורת האמונית של מוזיקה שחורה (גוספל, נגיד) עם הרעיון הזה של מסירת הנפש כפרפורמנס:

״I'm so tired, it's been so long – struggling, hopelessly
Seven and forty days.. hey
Oh, I sacrifice every breath I breathe
To make you believe, I'd give my life away
Oh lord, I'm so tired, I'm so tired
My feet feel like I walked most of the road on my own
All on my own, wee..״

הוא ימסור את נפשו כדי שנאמין שהוא ימסור את נפשו. עקדת יצחק, סטייל סי-לו.

3. ואם כבר בסי לו עסקינן, נקודת חוזק נוספת של יצירת המופת הזו היא המנעד של הקולות ששרים/מדברים/מרפרפים בו, ויש מנעד רציני. מהדיבור המדקלם והחסר כמעט כל מלודיות של ביג רוב, לראפ המתון והמרגש של ביג בוי ואנדרה, לסול המלוכלך של סילו, ועד לשירה הנשגבת והחצי אלוהית של אריקה באדו, שגם היא לא מרשה לעצה להיות נשגבת מדי. בסופו של דבר, אמנות זה גם לכלוך וכסף:

 

״Sell a lot of records and you roll a Benz
Swoll up in the spot, now you losing friends.״

4. וכל זאת, תחת מעטה מכשף של ליווי אקוסטי לחלוטין של פסנתר, תופים ובס, כשהפסנתר מרמז משהו על הג׳אז שיש שם איפשהוא ברקע, אם כי בצורה עדינה, בעוד התופים והבס מלווים כמקצב כמעט סקא-אי, מה שרק מוסיף עוד שכבה של מדהימות. כן, זו המילה.

5. ובסוף, בסוף, אי אפשר מבלי לדבר על צמד הגאונים ביג בוי ואנדרה, שגם הם גאונים כל אחד בצורה שונה לחלוטין. אנדרה הרהוותני אבל הרגיש, הסופר אינטלקטולי ואמנותי, וביג בוי, שלדעת כותב שורות אלה הוא הכוכב האמיתי, אם כי הוא כלום בלי המתח עם אנדרה, שמייצג בעיני אמנות כנה ואישית מהמעלה הגבוהה ביותר.

6. אבל כל זה שטויות. האמת היא שפשוט אין גרם מיותר של מוזיקה או מילים בכמעט תשע דקות של מוזיקה, שום גרם אחד של שומן או של מרכיב שלא משרת את הסיפור או האווירה שאאוטקסט מייצרים פה. תוגה של התגברות, כאבי גדילה, פרידה, שוב, אבל ממי? מהחיים? מהאמנות?

Though the man on your head say the story
As you downplay your glory
Cackling, helping the shackling of your brethren happen
Just by rapping

Liberated.

 

 

 

 

מודעות פרסומת