ביקורת הופעה של ההופעה של Low בבארבי, כי נראה לי שזו כותרת שייחפשו בגוגל אבל תכלס זה גם מתאים

וואו, זה בטח צלם מקצועי צילם

וואו, זה בטח צלם מקצועי צילם

אף פעם לא ראיתי הופעה בבארבי מהמרפסת השמאלית בצד שמה. תמיד אני מגיע מוקדם, מנסה להתמקם כמה שיותר קרוב למרכז, כדי שאוכל לשמוע את הסאונד שיוצא משני צידי הבמה, ונהנה לי בסבבה בלוטו-טוטו שהוא חלק מחווית ההופעה: פעם מבט נקי לבמה בזמן הבית שאתה הכי אוהב בשיר שאתה הכי אוהב, פעם עורף של שחקן הפועל תל אביב בדימוס בשיר חייך. ככה זה.

אבל אתמול לא יכולתי להגיע מוקדם להופעה של Low בבארבי. כלומר, הייתי יכול אבל כנראה שלא רציתי. היו סידורים בבית, וניסיונות השכבה של הקטנה שלנו, שהפכה ככה פתאום, בלי שאני לפחות ציפיתי, לאיזה זרקור אדיר של שמש בחיים שלנו, וכשהגעתי העדפתי לדבר עם חברים חדשים וישנים עם הסיגריה שאסור לי לעשן, כל הזמן בודק את הטלפון אם צריכים אותי בבית. ככה יצא שעד שנכנסתי זה היה באמצע החימום ולא היה לי כוח להדחף פנימה, וגם לא נעים לי תמיד לחסום לאנשים שכבר שם, וכי מה יהיה אם היא תצלצל וכו׳ וכו׳.

אז עמדתי במרפסת השמאלית. שורה שניה. או משהו כזה.

והחימום היה נחמד לסוגו אני מניח, ובכל מקרה כנה בכוונותיו ובעל כשרון אבל אני לא הייתי במצב רוח למנה ראשונה.

ואז Low באו. עכשיו, חשוב לומר שאני רוצה לראות הופעה של לאו לפחות חצי מהחיים שלי, וכמו שכבר הבעתי פה ושם (בעיקר פה) יש להם מקום ענק. ההרמוניות העצובות שלהם, הבס התקוע שלהם, הכל. ואז הם באו וזה פשוט היה הגיוני.

ספויילר: לא התרסקתי רגשית בהופעה הזו כמו שהתרסקתי בהופעה של מארק קוזלק, וזה בעיקר כי א) מארק קוזלק סיפק לי סעד נפשי מאוד לאחרונה ומאוד סביב הלידה של הקטנה, ו-ב) ההופעה שלו הייתה הדבר הראשון בערך שעשיתי אחרי שהיא נולדה. זה לא שההופעה שלו הייתה יותר טובה, היא הייתה פחות טובה בעשר רמות בעיקר כי היא הייתה ארוכה מדי ומלאה מדי באלימות נגד נשים וגם קצת נגד גברים.

אבל זה היה הגיוני. זה כאילו עלו כמה מכרים וותיקים ושרו את השירים שהיו שרים באיזו משפחה דמיונית בימי שישי ואתה נזכר בשירים האלה פתאום שנים אחרי שכולם כבר מתו וזה כמו לאכול אוכל של סבתא שלך שנים אחרי שהיא מתה ופתאום לחטוף ברגע לא איזה פיק של רגש אלא את כל החיים שלך ברצף סופר-מהיר של תמונות וריחות.

הם ניגנו מלא המורמונים המרגשים האלה, מכל התקופות שלהם, כולל שיר אחד שאני אישית הייתי חייב לשמוע, שזה ״Sunflower״. ומה שבעיקר היה מפתיע זה עד כמה, לפחות בשבילי בהקשר של להקה שבראש שלי היא פחות להקת רוק ויותר להקת עובי-עצובי, בקטעים מסויימים הם הוציאו גלים על גבי גלים של רוק פסיכודלי משהו בואך עצבני משהו.

זה קרה ב-״Pissing״ הגאוני, בקטע שמסיים את ״On My Own״, ב-״Landslide" ועוד.

זה לא שלא הכרתי את השירים, זה שפתאום בהופעה, כשרואים את אלאן ספארהוק זז כמו איזה איש אחוז שדים, ואת מימי (אני חושב שהיא הרוויחה שאני אדבר עליה בשם פרטי בלבד) יושבת שם כמו איזה קיסרית על התופים ונראה שלא מזיז לה כלום אבל היא מזיזה הכל, ואת הבס הפשוט מצויין ומלא רגש של הבסיסט דהיום סטיב גרינגטון, שאתה קולט כמה כבדים וכמה חזקים הקטעים האלה.

וכמובן שהיו את שירי הרגש, הרבה מאוד בזכות, שוב, הקיסרית מימי ואיך שהיא פשוט שולטת בכל מה שקורה סביבה, בין אם זה להחזיק את המושכות בקטעי הרוק שהיו יכולים להיות חסרי צורה, ובין אם זה בעזרת הקול שלה (שהיה נדמה לי שנחלש קצת בשירים הראשונים, אבל חזר כמו גדול) ביהלומים נצחיים כמו ״Laser Beam".

אז אולי זה היה קצת יותר כמו ארוחת שישי,ואולי אילוצי החיים שלחו אותי לזווית צפייה שאני לא ממש מורגל בה, ואולי עוד שבועיים אני נורא אתאכזב כשאני אגלה שהם לא יבואו עוד פעם לעוד ארוחה כזו ורק אז אני אבין מה ומי קרה שם, אבל בינתיים אחת ההופעות שהכי ציפיתי להן עברה ואני חושב שבעיקר אני אוהב אותם יותר. רק חבל שהם לא ניגנו את ״In Metal". אולי בפעם הבאה, אני אבוא עם הילדה.

מודעות פרסומת